שבלי הלקט · סימן קי״ז, ב׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

תנו רבנן מפקחין על ספק נפשות בשבת והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מב"ד כיצד נפל לים ואינו יכול לעלות טבעה ספינתו בים ואינו יכול לעלות יורדין ומעלין אותו ואינו צריך ליטול רשות מבית דין. תינוק שנכנס לבית ואינו יכול לצאת שוברין לו דלתות הבית ואפי' של אבן ומוציאין אותו משם ואינו צריך ליטול רשות מבית דין. מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין לרפואתו ר' אליעזר אומר אין אומרים המתינו לו שמא יחיה אלא ספיקו דוחה את השבת. ולא ספק שבת זו אלא אפי' ספק שבת אחרת ואין אומרים יעשו דברים הללו בגוים או בקטנים אלא בגדולים שבישראל ואין אומרים יעשו דברים הללו על פי נשים על ידי כותים אלא מצרפין דעת ישראל עמהן פי' כל זה בחולה שיש בו סכנה אבל אם אין בו סכנה אומר לנכרי ועושה דאמירה לנכרי שבות ובמקום פקוח נפש לא גזרו רבנן. והשוחט לחולה בשבת לא יכסה דמו עד מוצאי שבת וכל מכה של חלל מחללין עליה את השבת. וגב היד וגב הרגל כמכה של חלל הגוף דמי. ומותר להעלות אזנים בשבת. וכן אסטומכא דליבא. וכן ערלת הגרון אבל מה שנהגו להעלות ערלת הגרון במשיכת השיער כתב אחי ר' בנימין נר"ו דנראה לו דאסור לפי שאי אפשר כשהוא מושך את השיער שלא יתלוש אחד מהם ונמצא בא לידי חיוב חטאת ואין בהעלאתה כל כך סכנה שיצטרך להתיר בה היתר כזה. אמר מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש. ומותר להחזיר את השבר בשבת. ומותר לסחוף את הכוס על גבי הטבור בשבת. ומותר לסוך בכפות רגלי האדם שנשבר שמן ומלח ולומר כשם שצלול זה השמן כך יצלול יינו של פלוני:
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.