ורבינו האיי גאון ז"ל נשאל מהו ליתן סוס או פרד או חמור או גמל לנכרי שירעה אותם ויניחם אצלו ביום טוב והנכרי רוכב עליהם ועושה בהן צרכיו והשיב דכיון שלא בשכירות נתנם לו הרשות בידו ואם עושה בהן הנכרי כלום צורך אין עליו כלום דשלא מדעתו עושה ואם רואה אותו מוחה בידו ואם נתנם לו קודם לחג אינו צריך אפי' למחות בידו ובלבד שלא ימתין שכירות מן הנכרי. עוד שאל ר' צדקיהו ב"ר בנימין אחי שני זצ"ל להר"ר אביגדור כהן צדק זצ"ל ישראל ששוכר נכרי לשנה לחמר אחר בהמתו או לעשות לו מלאכה אחרת בבית ובשדה אם הוא מותר לעשות בשבת שום מלאכה משום שנאמר וינפש בן אמתך לרבות שביתת הנכרי משמע שאסור לעשות שום מלאכה בעודו תחת ישראל. והשיב לו כי ודאי מה שאמרו לרבות שביתת הנכרי דוקא בנכרי שקנה גופו כגון אלו שקונין הסקלאבי שגופן קנוי לו אבל אלו השכורין שהן שכירי שנה או יותר או פחות אין גופן קנוי לישראל ואינו יכול לכופו ולמנעו מלעשות מלאכה. אך בדבר שנהנה הישראל כגון לעשות מלאכה ולזון את עצמו או בכל ענין שמרויח אדונו ממנו ויכול לכופו ולמנעו אסור לעשות. ואמר רבינו שראה מעשה באשכנז שאפי' שפחה נכרית לתפור בחלוקה היתה נזהרת בשבת וגם בחור אחד ר' משה ב"ר דוד אמר לי שראה שם באשכנז שהשפחה נכרית היתה נזהרת מליגע בחלב ובטומאה כמו שאותן הקדשים נזהרין והיתה לובשת שפת כתנתה או חלוקה ונוגעת החלב והטומאה וכל מה שצריכה:
שבלי הלקט · סימן קי״ג, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.