תנו רבנן נכרי שליקט עשבים לבהמתו בשבת מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור והיכי דמי כגון דקאי ליה באפיה ואזלה אבל לאיקומה עילויהו אסור דהוו להו כמוקצה דאמר רב הונא אמר רב חנינא מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת אבל לא על גבי מוקצה פי' עשבים מחוברין דחמיר איסורייהו ליכא למיחש שמא יתלוש. אבל מוקצה דליכא אלא טלטול בעלמא אסור דגזרינן שמא יטלטלנו בידים. מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור והני מילי דמותר להשקות אחריו ישראל כשאין הנכרי מכירו אבל מכירו אסור גזירה שמא ירבה בשבילו והא דאמרינן אבל מכירו אסור לא אמרינן אלא כגון מים ועשבין וכיוצא בהן דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו אבל הדלקת הנר ועשיית כבש וכיוצא בהן דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו מותר. כי הא דשמואל איקלע לאבי תורן אתא ההוא נכרי אדליק שרגא אהדרינהו שמואל לאפיה כיון דחזא דאייתי שטרי וקרי בהן אמר אדעתא דנפשיה קא אדליק הדר אהדרינהו שמואל לאפיה לבי שרגא ותנן מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ועשה נכרי כבש לירד בו וירד רבן גמליאל וירדו אחריו זקנים. ודלא כדברי התרומה דקאמר אם היה מעט אש להתחמם כנגדה בדחק ובא הנכרי והרבה עצים והרבה האש וכן אם היה נר דולק ובא הנכרי והדליק נרות הרבה מותר לישראל ליהנות באותו האש והנרות או יש לומר אפי' לדברי התרומה דכיון דיש בה כדי חימום בדוחק ויש שם נר אחד [מותר] ומה שאנו אוסרין כגון שלא היה שם נר כלל.
שבלי הלקט · סימן קי״ב, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.