ומורי הר"ר יהודה אחי שני כתב דלא סבירא ליה האי פסקא שאם תפר הנכרי בגדיו בקיבולת שיהא אסור ללבשן בו ביום כיון שנתנם לו לתפור מבעוד יום דכיון דקי"ל כבית הלל דשרו עם השמש מה ליהנות ממנו בשבת מה ליהנות ממנו אחר השבת ולא דמיא להא דתנן נכרי שהדליק את הנר דהתם ודאי מסתמא אין אדם נוטל שכר בהדלקת הנר ובחינם קאמר וברשות ישראל היא מאחר שהוא צריך להשתמש לאורה הוי כמו בביתו של ישראל ועוד אפי' אם תמצי לומר בשכר קאמר מכל מקום הרי לא אמר לו מבעוד יום שידליק לו את הנר ואפי' אם היה אומר לו מבעוד יום להדליק לו את הנר נמי אסור דהתם ליכא למימר כלל דנכרי אדעתיה דידיה קא עביד דכיון דהדלקת הנר הוי מלאכה שאינה אלא לצורך שבת ודאי לצורך ישראל היא ואינה דומה לשאר מלאכות אבל הכא בשאר מלאכות דקיבולת כיון דאמרינן דנכרי אדעתא דידיה קא עביד שרי וכל הני שאנו מתירין עם השמש הלא גם הנאתן קרובה בשבת וכל מה שעושה הנכרי אדעתיה דנפשיה כהנך דאתי ממילא דמי. כדאמר גבי קדרא דחייתא וכגון כל הנך דנותנין צמר ליורה וחטים לריחיים דלא שני לן בין ליהנות ממנה בשבת בין ליהנות ממנו לאחר השבת דחד טעמא הוא.
שבלי הלקט · סימן קי״ב, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.