ובספר יריאים מפרש מה טעם אנו מתירין עתה התכשיטין משום דעיקר איסורן אלא משום דלמא שלפא ומחזייא לחברתה והני נשי דידן רגילות הן בכך וחשובות הן וגנאי הוא להן להתפאר בתכשיטיהן הלכך שרי כדאמרינן מאן אורחא למיפק בעיר של זהב אשה חשובה אשה חשובה לא שלפא ומחזייא ומה שהתיר בעל התרומה בטבעות לא התיר לאשה אלא בטבעת שאין עליה חותם אבל טבעת שיש עליה חותם אסור ובהדיא מפרש בגמרא לא תצא האשה לא בנזמים ולא בקטלא וכו' ולא בטבעת שאין עליה חותם ואם יצאת פטורה הא יש עליה חותם חייבת ועוד שנינו לא תצא אשה במחט נקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם וכו' ואם יצאת חייבת חטאת ומה שהתיר בשאר תכשיטין משום גזירה לגזירה אבל הנך דלדידהו חייב חטאת לדידן אע"ג דלית לן רשות הרבים אסור כמו שמפורש למעלה ומותר לאשה להוליך רצועה או משיחה סביב בתי שוקים שלה כדי שלא יפלו ואע"פ שאינה קשורה בהן ומותר לאשה לצאת באבן תקומה בשבת ואפי' במשקל אבן תקומה ואפי' אינה מעוברת אבל במשקל של משקל אבן תקומה אסור:
שבלי הלקט · סימן ק״ו, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.