אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב כגון ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר וזבולון שיש להם ששה בתים לכל אחד ואחד בית בפני עצמו וכולן פתוחין לחצר גדולה שהיא של כולן. ואותן בתים סביב לאותו חצר ונתנו חמשה מהן עירובן בבית אחת וראובן לא נתן עמהן או שכח ולא עירב עמהן מבעוד יום ולערב בשבת אי אפשר לערב שאסור לעשות כן כיצד יעשה מבטל להן רשותו. וביטול רשות עצמו מחלוקת בית שמאי ובית הלל הוא דתניא מאימתי נותנין רשות בית שמאי אומרים מבעוד יום ובית הלל אומרים משתחשך בטולי רשותא אסתלוקי היא ואיסתלוקי בשבתא שפיר דמי והלכה כבית הלל דמותר לבטל רשות בשבת. וצריך שיבטל רשותו לכל בני החצר ושנינו ביתו אסור להכניס ולהוציא לו ולהם והוינן בה מדקתני ביתו אסור ולא קתני רשותו כולו אסור ש"מ דוקא ביתו הוא דאסור הא חצירו שריא דקיימא לן המבטל רשות חצירו בסתם לא ביטל רשות ביתו לפיכך ביתו אסור לו ולהן שהרי לא ביטל להם רשות ביתו ואם ביטל להם רשות ביתו בפירוש מותר להם להוציא גם מביתו אבל הוא אסור להוציא מביתו ומותר להוציא מבתיהן דהוה אותו שלא עירב כאורח לגבי דידהו. אבל הן אין נותנין ואין מבטלין להן רשותן דאינהו לא הוו אורחין לגבי דידיה. ובטול רשות כיצד ישראל הנותן רשות אומר רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך ואותו שנתן לו הרשות קונה ואינו צריך לזכות.
שבלי הלקט · סימן ק׳, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Buber Edition, Vilna, 1886
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבלי הלקט, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
