ברם צריך היכא דהוא אמר אפילא בגו עשר שנין ולא שהינא בהדה עשר שנין והיא אמרה לא אפילי בגו עשר שנין והא שהאי לי עשר שנין אי נמי אמרה איהי אפילי תלתא זימני ולא צריכנא למישהא עשר שנין והוא אמר עדיין תרתין אפילה וצריכנא למשהא מי נאמן אי נמי דלא שהת עשר שנין ולית ליה בני והיא אמרה מיניה הוא דאינו יורה בחץ והוא אמר מינה מי נאמן ת"ש דאיתמר הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה אמר רבי אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת מאי טעמא היא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים ליה ביורה כחץ כוותה אלא התם דקתני שמים בינו לבינה יעשו דרך בקשה אלמא לא מהימנא לאו משום דלא מהימנא אמור רבנן מיתבעי ליה למיעבד דרך בקשה אלא משום דלא מיפקדה והני מילי דלא אתיא מחמת טענה אבל באה מחמת טענה תצא ותיטול כתובה אף על גב דלא שניין בדוכתיה הכי לפום דאקשיין שניין ולעולם מסקנא הכי ואידך נמי היכא דהוא אמר אפילה והיא אומרת לא אפילי א"ר אמי היא נאמנת מאי טעמא אע"ג דאיכ׳ למימר עיניה נתנה באחר אם איתה דאיעברה ואפילה לא הוה מחזקה נפשה בעקרותא דחיישי לה אחריני ולא נסבין לה אי נמי הוא אמר תרתין אפילה והיא אמרה תלתא אפילי א"ר יצחק בר אלעזר הוה עובדא ואמרו היא נאמנת אע"ג דאיכא למימר עיניה נתנה באחר אי לאו דאפילה תלתא זימני לא הוה מחזקה נפשה לנפלים דחיישין לה אחריני ולא נסבין לה וכן הילכתא:
שאילתות דרב אחאי גאון · סימן י״ח, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sheiltot d'Rav Achai Gaon; Vilna, 1861
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שאילתות דרב אחאי גאון, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.