שאילתות דרב אחאי גאון · סימן קל״ב, ג׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

ברם צריך למימר אילו תרומה דמיפרשא מחולא מהו ליתנה לכהן ביו"ט מי גזרינן דאי שרית ליה למיתן הך דמיפרשא מחולא אתי נמי לאפרושי ביו"ט ומיתן לכהן או לא גזרינן מיפלג פליגו בה תנאי דתניא א"ר יהודה מודים ב"ש וב"ה שמוליכין את המתנות שהורמו מהיום ושנשחטו מהיום עם המתנות שהורמו מערב יו"ט ונשחטו מערב יו"ט ועל מה נחלקו להוליכן בפני עצמן שב"ש אוסרין וב"ה מתירין א"ר יוסי מודים ב"ש וב"ה שמוליכין את המתנות ועל מה נחלקו על התרומה שב"ש אוסרין וב"ה מתירין אמרו להם ב"ה גזירה שוה חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן כשם שמוליכין את המתנות כך מוליכין את התרומה אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם במתנות שזכאי בהרמתן תאמר בתרומה שאין זכאי בהרמתה הילכתא מאי ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא כר' יוסי רב טובי בר רב מתנה הו"ל גרבא דחמרא דתרומה אתא לקמיה דרב יוסף א"ל מהו למיתנה לכהן ביו"ט א"ל הכי א"ר יהודה אמר שמואל הלכתא כר' יוסי: אי נמי לא יהבינן מתנות כהונה אלא לכהן חבר דתני ר' ישמעאל והרמותם ממנו תרומת ה' לאהרן ולבניו וכי אהרן קיים לדורות אלא מה אהרן חבר אף בניו חברים מכאן שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מניין שאין נותנין תרומה לכהן ע"ה שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת: ומן דאכיל פיריי דלא מפרש מינייהו תרומה ומעשרות קאים במיתה דת"ר אלו שבמיתה האוכל טבל וכהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל תרומה ואמר שמואל משום ר"א מניין לאוכל טבל שהוא במיתה שנא' ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו בעתידין ליתרם הכתוב מדבר ויליף חילול חילול מתרומה דכתיב ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו מה להלן במיתה אף כאן במיתה כהן טמא שאכל תרומה טהורה מנלן שהוא במיתה שנאמר ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו טהורה אין טמאה לא ואמר שמואל משום ר' אליעזר מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת וכהן טמא גבי תרומה טהורה לא שנא אוכל ולא שנא שותה ולא שנא סך דתניא כי יחללוהו לרבות את האוכל
נחלת הכלל · Sheiltot d'Rav Achai Gaon; Vilna, 1861

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך שאילתות דרב אחאי גאון, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.