ספר יראים · סימן ע״ט, ב׳

יש לשאול דשרה פתו במים קרי ליה טעם כעיקר בנזיר, ובפסחים פ' אלו עוברין (פסחים מ"ד ב') ובשבועות פ"ג (פ"א ב') קרי ליה היתר מצטרף לאיסור ואין דינם שוה, דאפילו טעם כעיקר בנזיר ישנן בכל איסורים שבתורה ואם שרה פתי במים ויש בו טעם יין מעט ואינו נותן טעם בכזית יין בעיניהו ובלוע בפת זהו היתר מצטרף לאיסור שאינו אלא באיסורי נזיר. וטעם כעיקר בכל איסורים שבתורה דוקא לשבח אבל לפגם לא, דפסיק בע"ז פרק אחרון (ס"ז ב') נותן טעם לפגם מותר כר' שמעון דתניא נותן טעם לפגם או לשבח אסור דברי ר"מ, ר"ש אומר לשבח אסור לפגם מותר. ואע"ג דפסקינן בכתובות (נ"ז א') כר"מ בגזרותיו הכא כר"ש, דאמר רבא בההיא שמעתתא (ס"ח ב') הלכתא נותן טעם לפגם מותר. אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס, טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, פי' מין במינו קאמר, כדאמרינן בזבחים פ' בל הזבחים שנתערבו (ע"ט א') אמר רבא מין במינו ברובה פי' דבר תורה, אבל מין בשאינו מינו טעמו ולא ממשו אסור כדתניא משרת ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה. ואם ריבה טעם לפגם מותר כר"ש. וטעמא דר"ש מפרש בע"ז פ' אחרון דכתיב לא תאכל(ו) כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואבלה נבילה הראויה לגר קרויה נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה למעוטי סרוחה מעיקרא לא בעי קרא עפרא בעלמא הוא. ואע"ג דהיתר לפגם לא כתב אלא באיסור נבילה שהוא בלאו. ילפינן מינה חלב ושאר איסורים החמורים מנבילה, דהכי דרשינן לא תאכלו כל נבילה, הראויה לגר קרינא ביה לא תאכלו, פי' נקראת אכילה, שאינה ראויה לגר אינה קרויה (אכילה) הלכך בכל איסורים שבתורה דכתיב בהו אכילה משתרי בהו טעם לפגם [מותר]. ור' יוחנן בכלל ההוא אלמא סביריה ליה לר' יוחנן כר"ש דדריש היתר פגם מלא תאכלו כל נבילה לגר וסרוחה מעיקרא לא בעי קרא: