ספר יראים · סימן ז׳, ג׳

ועתה אפרש קדושין שאינן מסורין לביאה מה הם: אדם שיש לו בנות קטנות או נערות ראויות להתקדש ע"י אביהן ואמר המקדש בתך מקודשת לי בין אמר אחת מבנותיך מקודשת לי בכל ענינים תפשי קדושין בכולם. וראיה לדבר דאפילו בבתך מקודשת לי מקודשת, דהא מייתי עלה בקדושין (שם ב') פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי דפליגי בפ' האומר דתנן מי שיש לו ב' בנות משתי נשים, ואמר קדשתי בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות אם גדולה שבקטנות, אם קטנה שבגדולות שהיא גדולה שבקטנות, כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דברי ר' מאיר; ר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות וטעמייהו: דר' מאיר סבר מחית אינש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר לא מחית אינש נפשיה לספיקא ואי אחת מבנותיך קאמר האי מאי אחת דלשון אחת מבנותיך משמע שלא ידע איזו יקח; אלא בבתך מקודשת לי פליגי ואסר ר' מאיר, ואפילו ר' יוסי לא קשרי אלא משום שהזכיר גדולה שבגדולות, אבל בתך מקודשת סתם דליכא למימר האי טעמא אסור לכולי עלמא. ועוד לא ידע החכם להתבונן לחלק בו בתך לאחת מבנותיך, מאחר שאין באחת הוכחה שלא היה לו לדבר סתם, ואפילו הזכיר גדולה ויש גדולות ג' או ב' כולן אסורות, דקימ"ל הלכה כר"מ בגזרותיו, פי' בחומרותיו, כדאמרינן בפ' מי שהוציאוהו (ערובין מ"ז א') ודלמא לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל דאמר הלכת כר"מ בגזרותיו לא ללמד דלא קימ"ל כרב נחמן קאמר אלא הכי קאמר ר' יוחנן הוצרך לומר הלכה כר' יוסי דמיקל ולא כר"מ דמחמיר לאפוקי מההוא כללא דאמר ר"נ הלכה כר"מ בגזרותיו הכי קימ"ל.