ספר יראים · סימן מ״ח, ח׳

אמר רב משרשיא אין מחזיקים דם (בבני מעיים), ותרגומו הדורא דכנתא ומעייא וכרכשא. כתב רב יהודאי גאון אבל כנתא גופא אסירא משום שורייקי קטיני דדמא דאית ביה ואע"ג דאמר (חולין צ"ג ב') אומצא ביעי ומזרקי חתכיה אפילו לקדירה שפייר דמי, משום דאינון רברביה ע"י חתוך נפיק דמא, הני כיון דרקיקי לא נפיק מנייהו דמא שפיר בחתיכה ומליחה. ואמרינן בגיד הנשה ובכיצד צולין (ע"ד ב') אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי, שפדיה בשפודה מידב דייב שדיה אגומרי פליגו בה רב אחא ורבינא, חד אמר מישב שייב ליה וחד אמר מצמת צמתי ליה, וכן ביעי ומזרקי והלכה כמאן דשרי. ובשר על גבי גחלים לכתחלה לא יתן ואם צלאו בלא מלח דיעבד שפיר דמי דהא גומרי מישב שייבי. והני מילי בחתיכה דלא סמקא אבל בדסמקא י"ל דאסור, כי יש לפרש שדייה אגומרי ולא חתכיה. ונ"ל בין דסמקא בין דלא סמקא כולהו שדו אגומריה בדיעבד. ומנלן דכשר צלי בלא מלח שרייה דדם האברים שלא פירש שרי, ואפילו נבלע בו ממקום גומרי מישב שייבי ומפליט את הדם כמלח. ובשר שנמלח ופלטה את דמה כגון שישהה שיעור צליה ומלח בשר ונתן עליה [בשר] אסיר ההוא בישרא, דכיון שפלטה ניקשית החתיכה ושוב אינה פולטת מה שבולעת. וראיה לך (מפרק כל) הבשר (קי"ג ב') אמר רב נחמן אמר שמואל, דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורים, ומסקינן שמלחן בכלי מנוקב ומשום דרפי קרמייהו ועופות קמיטי וקדמי דגים ופלטי. פי' קודם התחלת פליטת עופות ובעידנא דפלטי עופות בלעו דגים במלח מינייהו, דבעידן דפלטי עופות כבר פלטי דגים תו לא הדרי ופלטי דבלעי מדם עופא שכבר נתקשו. וכי היכי דאמרינן בדגים אמרינן נמי בשאר בשר, הלכך נאסר בשר התחתון אבל העליון מותר שהרי דמא משריק שריק וגם התחתון אם לא היה לו בית קבול דדמא משריק שריק מותר, מידי דהוי אכלי מנוקב. ואמרינן בפרק כל הבשר (חולין קי"א א') הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בשרא שרי, עילויה בשרא לכתחלה אסור בדיעבד שרי. וטעמא דבין דמא ובין חלבא משריק שריק, ודגים בלא בית קבול אי שרי להו מטעם משריק שריק מספקא, לפי שי"ל מתוך שבשרם רך לא שריק דמא ובלעי. וי"ל אם נאסר התחתון שיאמר העליון, שהרי בשנאסר התחתון נעשה התחתון כאלו כלו חתיכא נבילה והוי שומן התחתון נבילה ואוסר העליון שהרי מלוח הרי הוא כרותח. נראה הדבר שאין לאסור העליון מטעם זה, שלא מציגו שאחז"ל חתיכה נעשית במין אחד שהאוסר והנאסר הם ממין אחד. כדאמריגן בגיד הגשה (ק' א') דרש רבא בר בר חנא חתיכה של גבילה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. אוקי רב אמורא עליו ודרש אפילו לא נתן טעם אלא בחתיכה חתיכה עצמית נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כלן מפני שהן מינה. ואמרינן, מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודא דאמר מין במינו לא בטיל. מכל מקום למדנו דבחד מנייהו אתי אבל כשהם שהאוסר דם והנאמר שומן לא אמרינן בה נאסר שומן מטעם דם שיעשה שומן הנאסר כאלו כולם חתיכת דם, שהיאך יִתָּכֵן לומר שהשומן יקרא עליו ויעשה כאלו הוא דם, ואינם דומים זה לזה לא בשמא ולא בטעמא, שטעם שאמרו חז"ל אותה חתיכה נעשית נבלה משום שנקרא שם איסור על החתיכה ונקראת חתיכת איסור כמו חתיכת נבלה. ואם היינו אומרים שלא לשער בכולה היה בא לידי קלקול, שאף בנבילה גמורה הינו ממעטים שלא ישער בכולהו שמאחר שנקרא עליו שם איסור אתי לאחלופי בחתיכת נבילה גופא, הלכך אמרו לש ער בכולה. וטעם זה לא שייך למימר אלא כשאוסר ונאסר שוין שנקרא שם האוסר על הנאסר והשתא אתי שפיר: דאמרינן בפ' כל הבשר (חולין ק"ט ב') ובפסחים בכיצד צולין (ע"ד ב') הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קורעו אחר בשולו ומותר, ואמרינן בפסחים טעמו דכבולעו כך פולטו, וע"כ כשאין מקום בשולו כדי לבטל הלב והדם מיירי, ולא אמרינן הלב נעשה נבילה בבליעת הדם ולא נצטרך לפרש בישול צלייתו כפירש"י ומביא ראיה מויבשלו את הפסח. ויען שפירש"י בשול צליה יש לחוש ולאסור העליון מטעם שנעשה התחתון חתיכה נבילה אחרי שנבלע הדם לאחר הפליטה שאינו ראוי לצאת ולהפרד כאשר אפרש לפנים. ובמקום צליה ליכא למימר נעשה נבילה, שמאחר שהאיסור יכל להפרד מן ההיתר. מפני תערובתן ואין לומר חתיכה עצמה נעשית נבילה שהרי האסור שנתערב נידון כאלו מונחת על ההיתר בלא תערובות, ולהכי אין הלב נעשה נבילה בבליעת דם, דאי לאו אין בשר נכשרת ביציאת דם מטעם דכבולעו כך פולטו, שהרי בהכָנס דם בבשר נעשה נבילה אלא ודאי [*] דבר איסור שנתערב בהיתר ואפשר להפריד זה מזה לא אמרינן ביה חתיכה (נעשית) נבילה והדם אפשר להפרידו ע"י מלח וצלי. והיינו דאמרינן בפ' כל הבשר (חולין ק"ח א') אי קאסבר אפשר לסוחטו מותר אמאי אותה חתיכה נעשית נבילה, אלא קאסבר אפשר לסוחטו אסור, ומהאי טעמא נמי בכלי עץ ומתכות שאפשר להפריד האסור בהן ע"י גיעול או ליבון [*] כל הבשר אם כל האיסור במקום אחד על הכלי לא אמרינן כל הכלי נעשה נבילה להרבות כו' [*] בכל הכלי אם נתבשל באותו כלי היתר ומשערינן לפי שיעור איסור שנפל במקום שברור לנו כמה נפל מן האיסור, אבל אי לא שיער איסור שנפל משערינן בכל הכלי ולא במאי דנפיק מיניה דלא ידעינן כמה נפיק מיניה, כדאמרינן בגיד הנשה (צ"ז ב') גבי כחל. וראיה עוד לדבר שבמקום שאפשר להפריד האיסור לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה, דאמרי' בגיד הנשה גבי כהל אלא מעתה נפל לקדירה אחרת אל יאסר ? כיון דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיה כחל עצמו אסור, פי' שאי אפשר להכשיר הכחל בהפרדת החלב שויוה רבנן כחתיכה דנבילה. דבר ברור ואמת שכל דבר היתר שנבלע בו איסור ואפשר להכשיר ההיתר מן האיסור לא אמרינן ביה אותה חתיכה נעשית נבילה. והטעם אסביר מה ראו חכמים לומר בין שטעם חתיכה נעשית נבילה משום שנקרא שם איסור על חתיכה ונקראת חתיכת איסור כמו חתיכה אומר שלא לשער בכולה היה הדבר בא לידי קלקול כאשר פירשנו למעלה וטעם זה לא שייך למעלה, שאי אפשר להתירו מן האיסור, אבל במקום שאפשר להכשירו מן האיסור כגון דם ע"י המלח וצלי וכלי עץ וכלי מתכות ע"י געול וליבון אינו נקרא שם איסור על כל החתיכה ועל כל הכלי, שהרי האיסור וההיתר כל אחד בפני עצמו. ולפי טעם זה לא קשיא דתנן בזבחים פ' דם חטאת (זבחים צ"ז א') חתיכה שנגעה בחתיכה לא כל החתיכה אסורה ואינה אסורה אלא מקום שבלע, ותניא בבשרא חותך מקום הבלע. ואמרינן בפסחים פ' כיצד צולין (פסחים ע"ה ב') נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול מקומו, נגע בחרסו של תנור יקלוף מקומו. ואמרינן נמי בחולין (צ"ו ב') בגיד הגשה, אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. ואמרינן נמי התם, בגיד קולף ואוכל עד שמגיע לגיד לחלב יש קצת נאסר בבליעת איסור, ולא אמרינן בשר הנבלע מן האיסור יעשה נבילה ויאסר סמוך לו, וכן זה את זה אפילו עד ד' מעו' ושריא בחתיכת מקום הבלע, דביון שטעם בשביל שנקרא עליה שם וחתיכה זאת לא נבלעה כלה מן האיסור לא נקרא שם איסור על כל החתיכה שעדיין שם היתר עליה, הלכך לא אתי לאיחלופי בחתיכה נבלה דחתיכה נעשית נבילה ארז"ל חצי חתיכה נעשית נבלה לא אמרו רבותינו. ולפי זה הטעם אתי שפיר משנה שבמסכת תרומות פ"ה, דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות מק' ונפל מן המדומע למקום אחר ר' אליעזר אומר מדומע כתרומה ודאי, וחכמים אומרים אין המדומע מדומע אלא לפי חשבון ואין המחמץ מחמץ אלא לפי חשבון, דסבר רבא כיון שמותר לכהנים אע"פ שאסור לזרים לא אתי לאחלופי ביה נבלה ושאר אסורים לא מחמרינן ביה לעשות הכל נבלה ור' אליעזר סבר מאחר שאסור לזרים לגבי דידהו מיהא בנבילה הויא וגזרינן בהו כאלו הכל חתיכה נבילה.