ספר יראים · סימן מ״ח, ה׳

ובהלכות גדולות של רב יהודאי גאון זצ"ל כתוב: מנפץ לה והדר מחזר ליה במיא שפיר שפיר, ושפיר דמי לבשוליה וכדבריו עכדינן ואינו מועיל הניפוץ וצריך להדיחה הדחה אחרונה. ונראה דלהכי מצריך הגאון נפוץ במקום הדחה, שאלמלא יכניסנו בכלי עם המים בלא נפוץ המלח, היה המלח קבה ונעשי"ת המי"ם שהדיח, שכל דבר לח מלוח שאינו נאכל או נשתה במולחו הוה ליה כרותח דצלי ונאסר הכלי והבשר, שהרי הרתיח הדם בסל שהדיח בו, הלכך מנפץ ביה תחלה להתיש כח רתיחת המלח. הלכך צריך להזהר שלא יכניס אדם בשר מלוח בכלי עם המים הרבה ימלא יעשו המים רותחות; אך יתן מבשר מעט ולא מים הרבה שלא יעשו חמים (רותחים) בדי שיהיו המים ראוים לשתות במלחו, או יתפוש הבשר בידו באויר וידיח מעט כדי שתפול הדחת דם הנקרש, ואח"כ רַשָׁאִי להכניס הבשר במים ולגמור הדחתו שהרי הותש כח המלח במי הדחה שנפלו לארץ ולאחר הדחה יתפוש הבשר באויר וידיח, שהרי מי הדחה שבכלי מים אסורות הן, שהרי נתערב בהן דם, ואותם מי איסור טפוחות על הבשר, הלכך ידיח טפיחת מי איסור קודם שיכניס אותו בקדרה לבשלו או ירבה במים עד כדי בטול דם במים שבכלי שידיח בו, ואין בזה חשש דאין מבטלין אסור לכתחלה מאחר שהמים אינם נשתות ואינו מבטל בשביל לאכול ולשתות, כדאמרינן בביצה פ"א (ד' ב') כי אמרינן אין מבטלים אסור לכתחלה היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה, פי' שאוכל ושותה לאיסורים, אבל הכא מיקלא קליא לאיסורא, ואין לך קלא גדול מזה שמי הדחה הולכים לאבוד. הלכך מנהג כשר שידיח מי טפיחת איסור באויר יפה יפה קודם שיתן לקדירה או ירבה במי הדחה עד בדי בטול הדם המודח במים, ושוב אין לחוש שהרי טי טפיחה מי היתר הם, והמשנה ממנהג זה. שפירשנו הפסיד