ספר יראים · סימן מ״ה, א׳

סימן מה נבעלה באונס לכהן הדיוט תחתיו. צוה הב"ה בפ' נשוא שאשת כהן שנבעלה באונס שאסורה לו דכתיב והיא לא נתפשה פי' נאנסה אז אסורה לישראל. ותניא בכתובות פ' נערה שנתפתתה (כתובות נ"א ב') והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת הא יש לך אחרת שאעפ"י שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן, דוהיא הוי מעוט וכשם שאסורה לבעלה כך אסורה לכהן הדיוט אחר אם ימות זה וקרינן ביה נבעלה למי שזר אצלה ואע"ג דמקשינן ביבמות באלמנה לכ"ג (ס"ט א') (ואימא) נבעלה למי שזר אצלה ומחזיר גרושתו ומתרצינן לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה לאפוקי האי דלאו זר הוא מעיקרא וזה הבועל אינו זר אצלה מעיקרא שקודם שנשאת לכהן זה היתה מותרת למי שנבעלה לו עתה. הא לא קשיא דמ"ט כיון שיכול זר אצלה מעיקרא כגון שקדשה אביה כשהיא פחותה מבת שלש זר אצלה קרינן ביה, מה שאין כן במחזיר גרושתו שאינו יכול להיות זר מעיקרא מטעם איסור זה ותדע דזר אצלה מעיקרא פירושו כאשר אמרתי שהרי מצינו פצוע דכא פוסל כדתנן בהערל (ע' א') ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכ"ש הרי אלו יאכלו פי' בתרומה הא ידעה לא יאכלו ותנן נמי בפ' רביעי אחין (ל"ג ב') שנים שקדשו ב' נשים ובשעת כניסתן לחופה החליף של זה לזה הרי אלו חייבין עליהן משום אשת איש, ואם היו אחיות אף משום אחות אשה, ואם היו אחין אף משום אשת אח, ואם היו נדות אף משום נדה ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה. מיהו אינה ראיה מכאן שיש לו פסול זה לא מטעם זר אצלה אלא מטעם כיון שנבעלה לחיוב מיתה וכרת נעשית זונה וההיא פסול דארבעה אחין מפרשים (יבמות ל"ה א') פסול מן התורה וזונה יש לומר שפסולה מן התרומה כדאמרינן בהחולץ (מ"ד ב') מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת האי נמי כיון דנבעלה עשאה זונה פי' כיון דבעלה חיוב מיתת ב"ד נתחללה לכל דבר שאלמנה מתחללת בביאת כ"ג. אבל מפצוע דכא וכרות שפכה דהנהו פסלנו להו מטעם זר אצלה אע"פ שקודם פציעתן לאו זר אצלה הוא אחר שיכול להיות זר אצלה מעיקרא זר אצלה קרינן ביה וכי איצטריך קרא דנתפשה אסורה באשת כהן לעבור עליה בעשה ול"ת דהא מזר אצלה נפקא, ועוד כיון דבעלה עשאה זונה.