ספר יראים · סימן תכ״א, ד׳

למעלה אמרנו שהתורה אמרה שאין מסככין בדבר המקבל טומאה. תולדה. שאין מסככין בדבר המקבל טומאה מדרבנן כדתניא (כ' א') מחצלת של שיפה ושל גמי גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה ושל שיפה ושל גמי אין מקבלין טומאה אלא מדרבנן והא דאמרינן בב"ק פ' כיצד (כ"ה ב') ובשבת פרק אר"ע (פ"ד א') מפץ במת מניין ק"ו ומה פכים קטנים שטהורים בזב טמאים במת מפץ שטמא בזב אינו דין שיטמא במת ההוא במפץ של עץ מיירי אבל שיפה וגמי אפילו מיוחדים לישיבה טהורים בזב מידי דהוי אכלי אבנים וכלי גללים דתנן בנדה פרק האשה (נ"ט ב') ישבה על הספסל של אבן או על האיצטבא במרחץ רבי נחמיה מטהר שכל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים פי' שאינו מקבל טומאת מדרס. ויש לשאול אחרי שהמפץ של עץ היכי אמרינן בשבת דלית ליה טהרה במקוה. משום דהוי פשוטי כלי עץ אין לנו לומר דלית ליה דתנן במס' כלים ומייתינן ליה בסוכה פ"א (ט"ז א') מטה מטהרת חבילה ומטמאת חבילה ומוקמינן לה בארוכה ושתי כרעים למאי חזו למסמכינהו אגודא ומישדא אשלי. אלמא פשוטי כלי עץ הראויים לישיבה אית להו טהרה במקוה מפץ נמי לא שנא. ויש לתרץ דלא דמי אמטה שהמטה משמשת אדם ומשמשת משמשי אדם ומרבינן ליה בת"כ בפרשת ויהי ביום השמיני מכל כלי עץ הלכך כיון דמרבויא דקרא מטמאינן לה כיון דאירבייה לטומאה אירביה לטהרת טבילה דהא אירביא לכל דינים האמורים למהוי בכלי עץ דדמו לשק ולא ממעטינן פשוטי כלי עץ אלא הנהו דלא הוו אלא משמשי אדם ולא הוו משמשי משמשי אדם הלכך מפץ דלא הוו משמשי משמשי אדם לא איתרבי ולא מטמא אלא מק"ו דפכים דק"ו לא הוי אלא להוריד חומר ולא להוריד לטהרת טבילה ועוד דמפכים קטנים יליף להו ודיו לבא מן הדין להיות כנדון ופכים קטנים לית להו טהרה במקוה דכלי חרס נינהו. ורש"י פירש במפץ של גמי ואיה ליה טומאה דאורייתא ונראה לי דההיא דתנן בנדה קשיא ליה. תניא (סוכה מ"ו א') העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר החיינו נכנס לישב בה אומר אקב"ו לישב בסוכה ואמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דמסדר להו אכסא דברכתא דקידושא.