ספר יראים · סימן קמ״ח, ה׳

ויש בספרי ברייתא דורשת מן המקרא שעור לחלה ונ"ל אסמכתא בעלמא דתניא תתנו לה' תרומה למה נאמר לפי שהוא אומר חלה תרימו תרומה אבל לא שמענו שיעור חלה ה"ל תתנו לה' תרומה עד שיהא בה כדי מתנה לכהן מכאן אתה אומר שיעור חלה של בעה"ב אחד מכ"ד ונחתום אחד טמאה ובמקום שיש כהן מקבל צריך לתת כשעור שאמרו חכמים. ותנן בחלה פ"ב העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שינשכו ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. וקימ"לן כר' אליעזר באלו עוברין בפסח (מ"ח ב') וכי קאמר ר"א דמהני צירוף להחמיר לחייב עיסה הנילושת שלא כשעור כדתנן העושה עיסתו קבין קבין וכדמייתיה לה בפסחים באלו עוברין נשי דנהוג למיפא קפיזא בפסחא אבל היה שעור עיסה אין צרוף סל פוטר זה את זה דלא אשכחן צירוף סל אלא לגבי מעלות קדש בהגיגה פ' חומר בקדש (נ' ') דתנן הסל מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה. ותנן נמי בהלה פ"ב ומייתי לה בסוטה פרק כשם (ל' א') ר' אליעזר אומר ניטלת מן הטהור על הטמא כיצד עיסה טהורה ועיסה טמאה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכשעור באמצע כדי ליטול מן המוקף מדמצריך ר' אליעזר חוט של בצק אלמא צירוף סל (לא) מהני היכא דנילושת כשיעור. ויש להשיב דברי לצדדים ואין בהם ממש. והלוקח מצות בפסח ונותנן בכלי לאחר אפייתן ומצטרפן על ידי כלי אחר שנילושה כשיעור שלא כדין עושה ואוכל טבל דרבנן. וכמה שיעור עיסה כדתנן בחלה פ"ב. חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה הן וסיבן ומורסנן. ותנן בעדיות בפ"ק ומייתי לה בשבת בפ"ק (ט"ו א') שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר מקביים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבים בחלה משהגדילו (המדות) אמרו חמשת רבעים קמח מחייבינן בחלה וקיי"ל כרבנן. וטעמא דכולהו דתניא בעירובין בכיצד משתתפין (פ"ג א') ראשית עריסותיכם כדי עיסת מדבר וכמה עיסת מדבר עשירית האיפה כשתתן העומר על י"ח קבין שהיא נמצאת יהיה עומר עישורו ונמצא עומר קביים. ושמאי סבר שעור עומר כהלל מיהו עיסת מדבר קב היפה שכל אחד היה מחלק לשני עיסות עיסה בבקר ועיסה בערב והלל סבר כל העומר היה לש בכת אחת ורבנן סברי עומר עשיר(ית) איפה מלוגין איפה י"ח קבין תיקח עישורו של י"ח קבין וזהו עומר והם חמשת רבעי קמח צפורניות שהם ז' מדבריות, כך מפורש הטעם (בירושלמי):