כשם שהפקר פטור מן הפיאה כדתנן (פאה פ"א מ"ד) כל שהוא (אוכל) [שומר] ונשמר למעוטי דפקר כך הוא פטור מן פרט ועוללות, כדכתיב קצירך כרמך ולא של הפקר, אבל אם הפקיר על דעת להפקיע חייב. כדתניא בב"ק בהמניח את הכד (כ"ח א') המפקיר את כרמו ובבקר השכים ובצרו חייב בפרט ועוללות בשכחה ופאה וטעמא מפרש בהגוזל עצים (צ"ד א') דתעזוב יתרה כתיב אחד בקדשים תהיו בפיאה ולקט ופרט ועוללות ואחד באמור אל הכהנים בפיאה ולקט ואחד בעוללות בכי תצא למלחמה ובפרט לא מצינו כי אם אחד דקדשים תהיו, וי"ל שלמד מאחרים בהיקש.
ספר יראים · סימן קכ״ב, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sefer Yereim HaShalem, Vilna, 1892-1901
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך ספר יראים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.