תניא בתוספתא מעותיו של ישראל מופקדים ביד גוי מותר ללוותם בריבית ושל גוי מופקדות ביד ישראל אסור להלותם בריבית זה הכלל כל שבאחריות גוי מותר כל שבאחריות ישראל אסור. ישראל שנעשה אפוטרופוס לגוי או סופר מותר ללוות ממנו בריבית וגוי שנעשה משרת או סופר מותר ללוות ממנו בריבית. למדנו מברייתא זאת ישראל שהלווה מעות מן הגוי והם באחריות הגוי והגוי מקבל הריבית מותר אבל ישראל מקבל הריבית אסור אפי' הלוה בשליחות הנוי מאחר דאין שליחות לגוי אסיר, וישראל שהלוה מן הגוי בריבית אסור לישראל להתערב נגדו, כדאמרינן באיזהו נשך (ע"א ב') ערב למאן אילימא ערב דישראל כיון דדיניה דגוי בתר ערבא אזיל הוא ניהו דשקל מיניה רביתיה. ומזה הטעם אסור לומר לחברו (ישראל) לך בשליחותי ולוה מעות מן הגוי באמנה דידיה דגוי בתר ישראל השליח אזיל אבל אם אמר לו אני שליח של פלוני ולא תאמין לי ולא עלי תסמוך מותר. ואם אמר ישראל לחברו השאל לי משכון ולוה לי מן הגוי בריבית מותר דגוי לאו אישראל סמיך אלא אמשכון סמיך. והערבות מן התורה אף כי כתבתיו בתולדה.
ספר יראים · סימן קי״ח, ט״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sefer Yereim HaShalem, Vilna, 1892-1901
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך ספר יראים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.