העושה עיסה להאכילה לחיה ולעופות פטור מן החלה. דגרסינן בספרי זוטא ראשית עריסותיכם (במדבר טו, כא) שלכם חייבת בחלה ושל חיה אינה חייבת, ותנן (פ"א, מ"ח): עיסת הכלבים בזמן שהרועין אוכלין ממנה חייבת בחלה ומערבין בה ומברכין עליה ונעשית ביום טוב ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, ואם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה ואין מערבין (עליה) [בה] ואין מזמנין עליה ואין משתתפין בה ואין מברכין עליה ואינה נעשית ביום טוב ואין אדם יוצא ידי חובתו בפסח. ונראה דטעמא דמילתא משום טעמא דאיתמר בספרי, והכי נמי פירשו בירושלמי (פ"א, ה"ה) דגרסינן התם ר' בא בשם שמואל אפילו עשאה קלוסקין והא תנינן אם [אין] הרועים אוכלין ממנה [תפתר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה]. אבל בירושלמי פירשו עוד בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה כל שערב בה מורסן, כלומר דפעמים מערבין בה כל כך שאינה ראויה לרועים, אבל אי אפשר לפרש אפילו לדברי הירושלמי שכל שיש בה מורסן אינה חייבת בחלה, שהרי שנינו (פ"ב, מ"ו) חמשת רבעים קמח חייבין בחלה הם ושאורן וסובן ומורסן, אי נמי יש לפרש שערב בתוכה מורסן לאחר שנטל מתוכה לפי שאין דרך בני אדם ואפילו העני לעשות כן, וכדתנן (שם) נטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין. שנינו בפרק ראשון (מ"ו): המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין החליטה בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין. ותניא בפרק כל שעה (פסחים לז, ב) המעיסה קמח על גבי מגלושין החליטה מגלושין על גבי קמח, ואיקשו התם [מאי שנא המעיסה] ומאי שנא החליטה ופריקו אמר רב יהודה ואיתימא ר' יהושע בן לוי כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, כלומר דמאן דמחייב בזו מחייב בזו, ותברא מי ששנא זו לא שנא זו.
פסקי חלה · סימן א׳, י׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פסקי חלה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.