מנחת חינוך · סימן צ״א, ב׳

ודין ביכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה או רימון כו' שביכרה קורא לה שם וא"צ לקרוא לה שם אחר תלישה ואפילו קודם שנגמר הפרי מהני ק"ש ואם לא הפריש במחובר מפריש בתלוש וביכורים אין להם שיעור מן התורה רק מדרבנן צ"ל אחד מששים והרוצה לעשות כל שדהו ביכורים עושה ודינים אלו מבוארים בר"מ כאן באריכות. ונ"פ דאף לאחר הבאת ביכורים לירושלים דנאסרו לזרים כמבואר לקמן מכל מקום בודאי מהני שאלה כיון דקדשי בדיבור פה כמו תו"מ והקדישות דמהני שאלה ה"נ מהני שאלה. אך לאחר הנחה בעזרה זה תלוי אם בקרבנות מהני שאלה לאחר זריקה וכבר הבאתי בח"ז ואין כאן מקומו על כל פנים ז"ב דמהני שאלה בביכורים. אך אם נשאל ונעשו חולין למפרע חייב בתו"מ דבתחלה היו פטורין דביכורים פטורים מתו"מ כמבואר בש"ס ור"מ וז"פ. ואין מביאין ביכורים משקים ובודאי לא נתקדש כלל אך יין ושמן דעת הר"מ דמביאין ולא חילק כלל וסובר דבכ"ע מביאין ובכ"מ מביא ירושלמי דמתרץ על המשניות דמס' תרומות ומס' חלה דסתרי אהדדי דיש חילוק אם בצרן מתחלה לכך מביאין יין ושמן ואם לא בצרן מתחלה לכך אף יין ושמן אין מביאין ובכ"מ עמד ע"ד הר"מ שלא חילק בזה. וא' הנוטע וא' העולה מאליו חייב בביכורים ונוטע בתוך שלו והבריך בתוך של חבירו או לר"ה או להיפך כיון דאין כל הגידולין מקרקע שלו פטור דכתיב אדמתך וכן הלוקח אילן א' כיון דאין לו קרקע אינו מביא ביכורים וע' עוד דינים בר"מ. הכלל דצריך הגידולים להיות מקרקע שלו וער"מ ותראה עוד כמה דינים.