אבל אם הדיין בע"מ כו'. עש"ס דאפילו בתורת שכר ולא שוחד אסור ליקח והנוטל שכר לדון דיניו בטלין רק שכר בטלה דמוכח שרי וזה הטעם משום מה אני בחנם כו'. ופשוט דהפסולים לדון רק קיבלו עליהם רשאים ליקח שכר כיון דאינם מחוייבין לדון מן התורה הוי כמו עדים שמותרים ליקח שכר לראות. ולענין אם קבלו שכר אם צריכים להחזיר מצד הסברא כיון דדיניו בטלין אם כן לא עשה הפעולה ששכר אותו וצריך להחזיר או מחמת כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ולפי שאינו מן המצוה דשוחד אין רצוני להאריך כאן בזה. ועיין בכורות כ"ט ובתוס' שם ובכ"מ פ"ה מהלכות פרה אדומה ה"ו גבי הוי' וקידוש דגם כן פסול בשכר מבואר דאם לא נתן לו שכר רק הבטיח ליתן לו אין זה נוטל שכר והקידוש כשר אם כן ה"נ ומכל מקום צ"ע ואין כאן מקומו ויבואר אי"ה במק"א. ואם נאמר כהכסף משנה דהבטחה ל"ה נוטל שכר אם כן דיניו קיימין אם כן ממילא צריכין ליתן אחר כך השכירות דשכירות פועל הוא בדיבור כיון דעשה הפעולה דהדין קיים צריך ליתן לו שכרו:
מנחת חינוך · סימן פ״ג, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.