מנחת חינוך · סימן תקצ״ד, ב׳

והנה כל חייבי מלקות אומדין אותם כמה יכולים לקבל ואם אמדוהו ולא לקה תיכף א"צ אומד אחר כ"ז שאין אנו רואים בו שינוי הן שנחלש או שהבריא אך אם נשתנה בודאי צריך אומד אחר ע' בגמ' ונר' דאם לוקין אותו ביום אחר צריך אומד חדש. ואם אמדוהו לקבל י"ח ולקה ואח"ז רואין אנחנו שיכול לקבל כל הל"ט נפטר בהי"ח שלקה. ואם אמדוהו לקבל ל"ט ובתוך המלקות רואין אותו שנחלש ואין יכול לקבל יותר נפטר ג"כ במה שלקה ואין אומרים יתרפא ואחר כן ילקה עוד כי נפטר במה שלקה ובזה אין חולק כי הוא משנה מפורשת. ואם אמדוהו ונשתנה האומד ולא לקה בנתים שיטת רש"י כ"ה אם אמדוהו היום ובו ביום חזרו והאמידוהו ונשתנה איגלאי מלתא שהאומד הראשון הי' בטעות כיון דאין רואין בו שינוי בשעה מועטת אין דרך להשתנו' חזינן דאומד הראשון הי' בטעות הלכך באמדוהו לל"ט ובו ביום קודם שלקה אמדוהו לי"ח אינו נפטר דהו"ל כאלו עתה מעיינו בדינו ויאמרו א"י ממתינין ליה עד שיבריא ויהיו אומדין אותו אומד הראוי כך פרש"י. ולכאורה צ"ע אם מעייני' עתה בדינו ואמרו שא"י לקבל רק כך וכך אמאי ממתינין הא כל ח"מ לוקין כפי האומד אף בפחות מל"ט ואין ממתינין כלל כמבואר במשנה אמדוהו לי"ח ולקה וכו' חזינן דאין ממתינין ולוקין מה שיכול לקבל וצ"ל כיון דסותר את הראשון אם כן חיישי' דלמא אומד הראשון אמת ואסור ללקות בפחות וכאומד הראשון א"י להלקות כי פ"נ מחמת אומד הראשון ע"כ אין לוקין עתה כלל וממתינין עד אומד הראוי. ואם אמדוהו לי"ח ובו ביום חזרו ואמדוהו לל"ט אגלאי מלתא דהראשון הי' בטעות מוסיפין ולוקין ל"ט. ולכאורה כמו דאם אומד האחרון הי' להקל דפירש"י דממתינין ה"נ דאם אומד אחרון להחמיר הו"ל להמתין מחמת אומד הראשון וצ"ל דבאומד האחרון להקל ועל קולא מפני חומר פ"נ אין האומד ברור כ"כ כי מפני חומר פ"נ אין מדקדקין כ"כ אם כן אומד הראשון לא נתגלה אם הוא טעות גמור ע"כ ממתינין מחמת אומד הראשון כנ"ל אבל באמדוהו להחמיר בודאי דקדקו ביותר כי הם מחמירים בפ"נ ע"כ אומד זה עיקר כנ"ל. ואם אמדוהו היום ולא לקה עד יום אחר ואמדוהו ביום אחר אם בתחלה אמדוהו לל"ט ואח"כ אמדוהו לפחות הולכין אחר האומד האחרון והסברא נותנת כן כיון דאומד האחרון אינו סותר להראשון רק באמת נכחש אם כן הו"ל כאלו אומדין איש בפ"ר וכמה שיכול לקבל לוקין ונפטר. וכן אם א"י לקבל כלום נפטר כמו בכ"מ וא"צ אומד עוד הפעם וכן אם אמדוהו לפחות ואח"ז הבריא ויכול לקבל ארבעים מכל מקום נפטר באומד ראשון דאומד היה טוב והולכין אחר אומד פ"א ועיין ברש"י שכ' כיון שנתבזה וכן מ"ש וא"י לקבל כלום איני מבין דברים הללו וא"ר להאריך אך זה שכתבתי הוא שיטת רש"י מהגמ' כדי ליישב המשנה והברייתא ומתרץ ע"ש כן והשיטה כ"ה לפי פרש"י כמ"ש. ולשון הר"מ כאן בפי"ז ה"ב אמדוהו לקבל ארבעים ומשהתחיל ללקות ראוהו חלש ואמרו א"י לקבל יותר ממה שלקה אלו הט' או הי"ב שלקה ה"ז פטור. אמדוהו י"ב ואחר שלקה ראוהו חזק ויכול לקבל יותר פטור ואין מלקין אותו יותר על האומד כלשון משנתינו בלקה דוקא ואי לא לקה אינו נפטר נראה כסברת רש"י וע"כ ליומא דהר"מ סותם הדברים ואח"ז בה"ג כ' אמדוהו היום שילקה י"ב ולא הלקוהו עד למחר ולמחר יכול לקבל י"ח אינו לוקה אלא י"ב והיינו כאומד הראשון אף שלא לקה והיינו כמו שמוקמינן הברייתא למחר או ליומא אוחרי כמו שפירש"י פטור אף שהאומד האחרון הי' על יותר דהא אזלי' בתר הראשון להקל והיא שיטת רש"י. אך הדין הראשון שבברייתא באמדוהו לי"ח וחזרו ואמדו שא"י לקבל כ"כ פטור דמוקמינן ג"כ למחר ופטור לגמרי לא הביא הר"מ ונראה דאינו פטור רק ממתינין ובאמת מבואר בברייתא דפטור בכ"ע והשמיט הר"מ ד"ז. עוד כ' אם אמדוהו שילקה למחר י"ב ולא נלקה עד יום השלישי ובשלישי יכול לקבל י"ח לוקין י"ח שהרי בשעת האומד לא אמדוהו ללקות אלא לאח"ז ואין מבואר מנין יצא להר"מ ד"ז. ונראה כיון דמבואר לפי הגמרא דביום א' אין דרך להשתנות אבל יום אחד יכול להשתנות אם כן אומד הראשון שאמדוהו על מחר אינו אומד כלל והרי זה אומד חדש ולוקין אם יכול לקבל וה"ה איפכא אם אמדוהו להרבה על מחר וא"י לקבל הו"ל ג"כ כאומד חדש ונפטר באומד החדש. אך קשה למה כ' הר"מ ולא נלקה עד יום הג' אפילו ביום הב' הולכין אחר האומד החדש כיון דהאומד הראשון הי' על יום אחר. והנה הכסף משנה והלחם משנה כתבו דהר"מ פירש כן דברי ר"ש כאן וכו' ועפ"ז כ' הדינים הללו ודבריהם צ"ע ואני לומד עתה בטרדה בלא עיון ובעזה"י עוד חזון למועד. ומי שנתחייב הרבה מלקיות בין מהרבה לאוים בזאח"ז או שנתחייב בפ"א הרבה מלקיות כגון יש חורש תלם א' וכו' אומדין אותו אם האמידו אותו עד כדי מלקות אחד כגון ל"ט או פחות ואפילו מ"א דאין השנים הנוספים על מלקות הראשון ראוים ללקות בשביל מלקות שני דאינן ראוים להשתלש לוקין מלקות א' ומתרפא וחוזרין ולוקין אבל אם אמדוהו תחלה למ"ב מלקיות דראוים הג' מלקיות הנוספים ללקות בפ"ע דאם אומדין חייב מלקות לג' לוקה ומפטר אם כן לוקין המ"ב ומפטר מהשני מלקיות כי הנוספים ראוים לצאת בהם ידי מלקות וכן דרך משל בג' מלקיות אם אמדוהו שני פעמים ל"ט ועוד משולש לוקין ונפטר מג' מלקיות ואם שנים נוספים כיון דא"י ללקות שנים משום מלקות לוקה ומתרפא ולוקין משום לאו הג' וכן על דרך זה במלקיות הרבה. ואם נתקלקל בין ברעי ובין במים דעת הר"מ דאם נתקלקל דוקא אחר שהתחיל להכותו פטור מן המלקות דכתיב ונקלה וכו' כיון שנקלה וכו' וכ"כ הרהמ"ח אבל אם נקלה קודם מלקין אותו אבל שיטת רש"י דתיכף בהגבהה ראשונה ולא נלקה עדיין אם נתקלקל פטור ועיין במנ"ל שכ' לשיטה זו דוקא אחר הגבהה אבל קודם הגבהה ומכש"כ קודם כפיתה אם נתקלקל אינו נפטר ועיין ברש"י דפי' בברייתא דאם אמדוהו דלאחר שילקה יתקלקל אין לוקין אותו דאסור שיבא לידי קילקול ועיין במנ"ל שפלפל לדעת רש"י אם אמדוהו שיתקלקל בהגבהה ראשונה מה דינו והר"מ אינו מביא זה דיש לו פירוש אחר בגמ' ע' במנ"ל באריכות. ואם אמדוהו לשני מלקות כמ"ש לעיל ונקלה תיכף אחר הכאה קצת פטור לגמרי כך פי' הר"מ בגמ' ונראה דרש"י מודה לזה אף שפירש פירוש אחר בגמ' מכל מקום ד"ז יוכל להיות אמת אף לדעת רש"י. ואם נפסקה הרצועה לאחר שנלקה נפטר ובזה לכ"ע דוקא אחר הכאה ראשונה על כל פנים אבל קודם הכאה נפסקה לוקין אותו ואם אמדוהו לשני מלקות ונפסקה אחר שלקה אי מיפטר לגמרי אי לאו אינו מבואר ברש"י ובר"מ מבואר דאינו נפטר רק אותו המלקות והיינו אם התחילו ללקות ונפסקה הרצועה נפטר מאותו מלקות הראשונה ולוקין האומד הב'. ופשוט דאין הכאה ראשונה נחשב להצטרף עם הכאה שניה כגון שאמדוהו למ"ה ונלקה ג' ונפסקה הרצועה לוקין עוד ששה שהי' חייב על השניה ולא אמרי' דהג' ראשונים יעלו לחשבון ולא ילקה רק ג' כי מאותו מלקות נפטר בנפסקה הרצועה ומלקות השניה חייב לגמרי דהו"ל כאלו נפסקה קודם הכאה דאינו נפטר כלל כנ"פ. ואם כפתוהו על העמוד וכרת החבלים וברח פטור ואין מחזירין אותו כ"כ הר"מ מהש"ס ואינו מבואר בר"מ היאך הדין אם אמדוהו לשני מלקיות וברח בראשון אם נפטר גם מהשניה או דוקא אותו המלקות אבל לוקין אומד השני וכבר נסתפק בזה המנ"ל וע' עוד במנ"ל מה שמפלפל בדינים אלו. ומי שנתחייב מלקות ולקה חוזר לכשרותו שנא' ונקלה אחיך וכו' כיון שנלקה הוא אחיך כ"כ הר"מ כאן ונראה דאפילו לא עשה תשובה חוזר לכשרותו לענין עדות ושבועה דלא הזכיר כאן תשובה ועיין בר"מ פי"ב מה' עדות ה"ד כ' כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה בין שלקה בב"ד חוזר לכשרותו מבואר ג"כ דבלקה נכשר אף בלא תשובה ועיין בר"מ פ"ב מה' טוען ונטען ה' יו"ד שכ' אם הי' עדים שלקה ועשה תשובה חוזר לכשרותו נראה דתשובה ג"כ בעינן ועיין בלחם משנה שכ' ועשה היינו או שעשה וסמך על מ"ש בה' עדות ע"ש. והנה כל אישי ישראל בכלל זה דאם נתחייב מלקות לוקין רק חרש שוטה וקטן אינן ב"ח כלל ואפשר דאם נגמר דינו למלקות ונשתטה או נתחרש לוקין אותו כיון דנתחייב למה לא ילקה כנ"פ: