מנחת חינוך · סימן תקצ״ד, א׳

שנצטוו הב"ד שבישראל להלקות העוברים כו'. מבואר בר"מ פט"ז וי"ז מהל' סנהדרין ותשלום דיני מלקות כ' הרהמ"ח במצוה שאח"ז ואכתוב בקיצור כדרכי בס"ד. מ"ע על הב"ד להלקות כל המחויב מלקות ומלקות א"צ ב"ד של כ"ג רק בב"ד של שלשה סגי וצריכים שיהיו סמוכים ונוהג אף בח"ל אם יש ב"ד סמוכים עיין בר"מ. ומ"ש הרב המחבר דנוהג בא"י שיש שם ב"ד סמוכים ולאו דוקא דב"ד סמוכים אף בח"ל דנין וכבר הגהתי כ"פ בדברי הרהמ"ח בזה. ונ"ל מדברי הר"מ והרהמ"ח דמכות בג' סמוכים לאו דוקא דקבלת העדות וגמר דין צריך להיות בסמוכים אלא אפילו נגמר דינו בסמוכים מכל מקום המלקות עצמם שלוקין אותו צריך להיות בפני הסמוכין דמבואר בגמ' ובר"מ דהגדול קורא והשני מונה והג' אומר לחזן הכה וכו' אותן הג' צריכין להיות סמוכים וכ"נ מהכתוב והפילו השופט וכו' ושופט שבתורה הוא סמוך כנ"פ. וסדר המלקות דצריך שיהי' על בשרו ולא על כסותו והרצועה וכו' מבואר במשנה ובר"מ. ומה שקורא הר"מ והרהמ"ח אינם מביאים רק מקרא זה אם לא תשמור וגו' ובמשנה מבואר אם לא גמר חוזר לתחלת המקרא ושמרתם וגו' וחותם והוא רחום וגו' והר"מ אינו מביא זה ובתוי"ט עמד בזה וכ' דהר"מ לא היה גורס כן וכ"ה במשנה שבירושלמי רק פסוק זה ועיין באו"ח סי' תר"ו גבי עהיוה"כ שקורא רק הפסוק והוא רחום וכו' דאינו מלקות כלל כידוע קורין פסוק של רחמים. ומבואר בר"מ דאין מלקין שנים כאחד דכתיב לפניו שיהא השופט עיניו בו ולא בדבר אחר מכאן שאין מכין שנים ביחד ועי' בספרי דיליף מדכתיב יכנו ולא לאחר. וצ"ע דשני מדרשת הספרי. ולכאורה בלאו הכי אין מכין שניהם כאחד דאין עושין מצות חבילות חבילות ע' בסוטה דף ח' גבי אין משקין שתי סוטות ועיין במג"א בסוף ה' ס"ת אך כבר כתבו התוס' שם דזה דאין עושין הוי רק מדרבנן ע"ש וכאן הוא איסור תורה מלימוד זה. ומבואר בתורה דמלקות ארבעים אך רבנן ס"ל דאין לוקין אלא ל"ט דכתיב במספר ארבעים וכו' והוא לימוד גמור אם כן מן התורה אין לוקין רק מלקות ל"ט אך הר"מ כתב לפיכך אמרו חכמים מכין אותו ל"ט וכו' והיא לגדר לאו דלא יוסיף שלא יוכל לבא לידי הוספה דאפילו אם יוסיף לו אחת יכהו הארבעים הראוים ועיין בכסף משנה דלהר"מ הלימוד במספר ארבעים הוא אסמכתא והרהמ"ח במצוה שאח"ז הבין ג"כ בדברי הר"מ שאינו רק מדרבנן ותמה עליו דהוא נגד הגמרא ולדברי הכסף משנה ל"ק דסובר הר"מ דדרשה זו רק אסמכתא. אך צ"ע האיך יכולין חכמינו זכרונם לברכה לעקור דבר המפורש בתורה לגמרי משום סייג דעוקרין לגמרי דבשום פעם לא ילקו מ"ם ע' בט"ז ביו"ד סי' קי"ז ובאו"ח סי' תקפ"ח לענין תקיעת שופר והדברים עתיקים. ועוד קשה לי כיון דהוא רק מדרבנן אם כן איך כתב הר"מ לקמן אין אומדין אלא במכות הראוים להשתלש אמדוהו לעשרים אין לוקין אלא י"ח ולמה בשלמא עשרים אין לוקין דלמא יוסיף על האימוד והוי כמוסיף על מ"ם אבל למה לא ילקה וכו' דמנין דבר זה דצריך להשתלש דאדרבא מן התורה א"צ להשתלש כלל רק חכמים פחתו אחד משום לא יוסיף ה"נ ה"ל ללקות י"ט והכ' פוחתין משום לא יוסיף ודין דצריך להשתלש א"צ כלל מן התורה ומנין דהחכמים פחתו אחד משום שילוש הם פחתו אחד משום גדר לא יוסיף וזה קושיא גדולה. ע"כ נרא' כדברי הכסף משנה דגם הר"מ ס"ל דהוא מן התורה רק אינו מפורש קורא הר"מ ד"ס אף שכ' לשון אמרו חכמים ולא כ' מד"ס אינו דקדוק כ"כ דהיא היא ועיין בנו"ב גבי קרובי אישות דדקדק כה"ג והבאנו לעיל אפשר דשם כ' ומדבריהם וכו' אבל אמרו חכמים הוא כלשון מד"ס כנ"ב. ומכל מקום ק' דהר"מ כ' טעם זה שלא יוסיף וכ' הכסף משנה דחז"ל קבלו ממרע"ה דרשה זו וטעם זה. אם כן מנ"ל שצריכים להיות ראוים להשתלש כיון דגבי' ל"ש טעם זה ה"ל ללקות י"ט דשייך ט"ז וצע"ק. שוב ראיתי ברש"י דסנהדרין דף י' שכ' הא דבעינן שיוכל להשתלש נפקא לן מקרא כדי רשעתו שמכין שני שלישים מלאחריו ושליש מלפניו כמבו' במכות אם כן ראוי להשתלש נפקא לן מקרא זה ואינו תלוי זב"ז. מכל מקום מה שהקשתי לעיל על דברי הר"מ ניחא דאי אמרת מן התורה מ"ם אם כן מן התורה א"צ להשתלש וע"כ פסוק זה אסמכתא ואפשר דסובר דמ"ם מן התורה וחכמים בצרי חדא וגם דין זה דראוי להשתלש ג"כ מד"ס מאסמכתא מכל מקום נר' דהעיקר כדברי הכסף משנה דהוא מן התורה אף להר"מ ונר' דגם מכות הראוים להשתלש ג"כ מן התורה מקרא זה דכדי וכו' וכ"נ שם בסנהדרין ואין להאריך. והנה ד"ז דמלקות ל"ט הוא בכל אדם הבריא ויכול לקבל הרבה מלקות מכל מקום אין מלקין רק השיעור הנ"ל אבל אם אינו יכול לקבל מלקין כפי שיכול לקבל ואומדין המחויב מלקות כמה יכול לקבל אם אינו יכול לקבל רק ג' או ו' וכדומה אין לוקין רק כפי האומד ואם הוסיף אפילו מכה אחת מן האומד עובר ג"כ בלאו דלא יוסיף כמ"ש הרהמ"ח במצוה שאח"ז בשם הספרי וכן אומדין במכות הראויות להשתלש כגון שאמדוהו לשני מלקות אינו לוקה כלל ואם אמדוהו ליותר מג' אין לוקין אלא ג'. וכן אם אמדוהו לששה לוקין ששה ולחמשה אין לוקין רק ג' הכלל דצריך להשתלש. ולפמ"ש בשם הר"מ דהוי מן התורה ל"ט ומטעם זה משום גדר לאו דלא יוסיף אם כן ה"ה בכל אומד צריכים לפחות אחד מן האומד משום גדר דלא יוסיף דמ"ל מ"ם או פחות כפי האומד דאם הוסיף עוברים על לאו וצריך לפחות א' כדי שלא יבא להלאו אם כן כללא הוא דרך משל אם אמדוהו ד' פוחתין אחד ולוקין ג' וכן אם אמדוהו ה' לוקין ג' דאחד צריך לפחות ולא נשתייר רק ד' ואינם ראוים להשתלש לוקין ג' וכן אם אמדוהו לוא"ו דצריכים לפחות א' ולא נשתייר רק ה' ואין ראוין להשתלש לוקין רק ג' אם כן כללא הוא דאם א' יותר מהמשולש פוחתין רק הא' ואם אמדוהו שנים יותר מהמשולש פוחתין שנים ואם הם משולשים פוחתין משולש אחד כי א' צריך לפחות משום ל"י וממילא צריך לפחות עוד ב' כי אינם ראוים להשתלש ואם אין האומד רק לשליש א' כגון לג' אין לוקין כלל כי אחד צריכים לפחות ולא נשתיירו מכות הראויות להשתלש ומ"ש הר"מ לקמן אמדוהו לי"ב או י"ח צ"ל הפשט דיכול ללקות י"ב היינו דאמדוהו א' יתר כגון י"ג ולי"ח היינו י"ט אם כן צריך עיון גדול איך לא ביאר הר"מ ד"ז בפירוש דבאומד צריך לפחות א' או ב' או ג' ובאמוד לג' אין לוקין כלל דדינים אלו הי' צריך לבאר. אך נר' אף דהר"מ יהיב טעם משום ל"י הוא רק קצת טעם אבל הכל מן התורה הן ל"ט והן שראוים להשתלש ובאומד א"צ לפחות א' כ"נ ובאתי רק לעורר.