מנחת חינוך · סימן תקפ״ג, ג׳

והנה ד"ז דחבל רחים ורכב דסובר הר"מ דלוקין שנים ובהלכות קרבן פסח גבי נא ומבושל דאם אכל נא ומבושל כאחד אין לוקין אלא אחת כיון דבלאו אחד נאמרו כבר האריך בזה הרמב"ן בסמ"ק והוא ענין עמוק וארוך אין כאן מקומו. ומבואר בלאו דלא תבא כו' דאתה נכנס לביתו של ערב וגם בכ"ע שאינו בדרך הלואה כגון שכירות וכי"ב וכאן מבואר בש"ע דעת הרה"מ דלענין כלי א"נ אף בערב אסור ונראה דל"ד לערב ה"ה שכירות וכי"ב אסור דאין לנו קרא ע"ז דיהי' חילוק בין הלואה או שאר דברים ובין לוה או ערב וכ"נ מלשון הר"מ דכאן לא כתב זה דמותר בערב ובשכירות נראה דעובר בכ"ע. והנה הא דמבוא' חבל רחים לוקה אחד או רכב ג"כ לוקה אחד ואם חבל שניהם לוקין שנים אפשר דוקא שחבל שניהם בב"א אבל אם חבל הרחים או הרכב לחוד לוקה אחד כי נפש הוא חובל כי הי' ראוי למלאכ' אבל כיון שחבל האחד ונשאר לו רק אחד ואחד אינו ראוי למלאכה אין לוקין מ"ל אם יש לו רחים לחוד או רכב לחוד דודאי אינו עובר ה"נ בחבל האחד קודם ולא נשאר לו רק אחד אינו עובר ג"כ וכבר הבאתי לעיל דעת פוסקים דשלא בשעת מלאכה כגון מחרישה בלילה דמותר למשכנו וכש"כ בכה"ג. אך נראה דודאי אם אין לו רק כלי אחד אינו עובר אבל אם משכנו כלי אחד וחזר ומשכנו כיון דצריך להחזיר ולא החזיר והיה בידו להחזיר עובר על השני ג"כ דהי' בידו להחזיר ויעשה מלאכתו אך אם נאבד הראשון קודם שחבל השני בודאי פטור על השני דהו"ל כמי שאין לו אלא אחד והערני לזה אחד מן בני החבורה. גם נראה דאם חבל רחים ורכב דחייב שנים והחזיר אחד הרחים או הרכב והשני נשרף לוקין שנים ולא אמרינן הרי באחד קיים העשה דזה לא הוי קיום העשה כיון דאינו יכול לעשות מלאכה באחד כי השבה מבואר המחרישה ביום בעת שצריך לו אבל זה שאינו ראוי לו כלל אין זה השבה כנ"פ. ונראה פשוט דאם חבל כלי א"נ שאין בה שו"פ מכל מקום לוקין כי זה לא הוי לאו שבממון כמו שכתב הרב המגיד אח"ז גבי השבת העבוט אלא גזה"כ הוא לא מחמת ממון אם כן אפילו פחות משו"פ דרק גבי ממון הל"מ דבעינן פרוטה וכן אם החוב פחות משו"פ אף דאין ממון מכל מקום חייב לשלם לו אלא דאין מוציאין בדיינים ושפיר הוי חבלה כנ"ב. והנה בחובל כלי א"נ בפחות משו"פ דהוה נל"ע הו"ל ג"כ נל"ע כמו שהלאו הוא בפחות מש"פ ג"כ העשה. אך בנשרף או נאבד דא"י להחזיר רק דהו"ל הניתן לתשלומין לא שייך לומר דניתן לתשלומין כיון דהוא פחות מש"פ וגם גבי גזילה לא הוי השבה בפחות משו"פ ובפרט לפי מה שפירשו הראשונים דניתן לתשלומין היינו דממון פוטר המלקות וכ"כ הרהמ"ח ותשלומין פחות משו"פ אינו פוטר ממלקות דחובל בחבירו בשו"פ משלם ולא לקי ובפחות מש"פ לוקה דפחות מש"פ אינו ממון לפטור ממלקו' אם כן לכ"ע חייב בנשרף או נאבד אפילו אם הי' שוה בשעת החבלה פרוטה אם לא היה שוה בשעת שריפה ואבידה פרוטה ושומרים משלמים כשעת הוצאה מן העולם אם כן בודאי כה"ג חייב מלקות ובזה ניצל הראב"ד לסברת הרב המגיד דהראב"ד השיג על כל הדינים דכאן נמי אין לוקין דניתן לתשלומין ובאמת בש"ס מבואר להדיא דחייב מלקות ברחים ורכב ולפמ"ש שפיר משכחת לה מלקות ברחים ורכב בכה"ג דאינו שו"פ ונאבד ובכה"ג מפלפל הש"ס כמה מלקות חייב ונכונים דברי הראב"ד והשיג על הר"מ דסתם וכתב דאם נשרף לוקה ובאמת הו"ל לאו הניתן לתשלומין ואין לוקה בש"פ רק בפחות מש"פ משכחת מלקות והו"ל להר"מ לפרש דדוקא פחות מש"פ. וכן התוס' בסוגיא זו שהכריחו דלא הוי ניתן לתשלומין מחמת קושיא זו דמחויב מלקות בש"פ ע' בדבריהם אין הכרח דמיירי בפחות משו"פ אך הסוגיא דמכות עומדת לנגדם דמבואר דהשבת העבוט הו"ל לאו הניתן לתשלומין ע"כ אין לנו עוד לאו הנל"ע דיהי' משכחת קיימו כו' ולוקין כי אין לוקין על השבה ולפמ"ש משכחת לה בפחות מש"פ. אך יש לחלק דמשכנו שלא ברשות דאסרה התורה הוא שלא בשעת הלואה ואסרה תורה למשכנו בע"כ דזה הוי גזל דנוטל חפץ חבירו שלא מדעתו והוי גזלן גמור ועיין בש"ך סי' ע"ב סוף סק"ט שכתב דמשכנו שלא ברשות הוי גזלן וחייב באונסים לכ"ע אף מה ששוה המשכון יותר ע"ש. אם כן לא עדיף מגזל כיון דאסרה התורה ליטול חפצו של חבירו בזרוע הו"ל גזלן ואינו עובר רק אם המשכון ש"פ כמו גזל. וגם פשוט דאם נאבד אצלו צריך לשלם כשעת הגזילה אם כן ל"מ פחות מש"פ והוי שפיר ניתן לתשלומין אך כאן ובבגד אלמנה דדעת הר"מ אף בשעת הלואה דמדעתו אסור אין כאן ענף גזל כלל רק גזה"כ הוא אם כן בפחות מש"פ נמי ומשכחת לה מלקות כמ"ש. ויצא לדעת הר"מ במשכנו שלא ברשות חייב באונסין כמו שמבואר בש"ך שם ומכל מקום בא"נ או בגד אלמנה בשעת הלואה אינו אלא ש"ש לשיטת הר"מ דס"ל מלוה על המשכון הוי ש"ש וגם אם נאבד שלא ברשות צריך לשלם כשעת הגזילה אבל בא"נ ובג"א אין צריך לשלם רק כשעת הוצאה מעולם כדין שומרים. אך לדעת הראב"ד עצמו דחולק על הר"מ וס"ל דגם בהנהו בשעת הלואה שרי אם כן שוים וצריך ש"פ אם כן ל"מ בפחות מש"פ והאיך משכחת מלקות לדידיה ברחים ורכב. מכל מקום נראה אף להראב"ד יש לחלק בין הנושאים דזה אסרה תורה מטעם גזל אבל כאן כתיב כי נפש וכו' ואסרה התורה לא מתורת גזל גם בפחות מש"פ גם אלמנה אסור גם בפחות מש"פ אם כן משכחת מלקות ברחים ורכב כמ"ש. ועיין בתוס' בסוגיא שהקשו אם נאמר דרחים הו"ל נל"ע ואם שיבר לוקה דלא הוי ניתן לתשלומין אם כן אמאי אמר אנו אין לנו כו' הא ברחים משכחת קיימו כו' ע"כ דחו זה דלא הוי נל"ע. אך לדעת הראב"ד לפי מה שכתבתי דסבירא ליה דהוי נל"ע ומשכחת מלקות הדרא קושית תוספות לדוכתה וצ"ל דהגמ' רוצה למצוא מה דמפורש העשה בתורה כי בכאן אין העשה מפורש רק מחבל תחבול וכו':