מנחת חינוך · סימן תקפ״ג, א׳

שנמנענו מלמשכן הכלים כו' שעושין בהם אוכל נפש וע"ז נאמר לא יחבול רחים ורכב כו'. מבואר בר"מ פ"ג מהלכות מלוה ולוה ובטוש"ע חוה"מ סימן צ"ז ועיין באו"ת והרבה האריכו ואכתוב בקיצור כדרכי. אסור למשכן ללוה כלים שעושים בהן אוכל נפש והממשכן עובר בלאו וחייב על כל כלי וכלי שממשכן אם התרו בו בכ"פ כמו נזיר כו' ואיזה כלים הו"ל כלים שעושים בהם א"נ עיין בר"מ ובטור מביא שיטות בזה וע"ש. ואם חבל שני כלים שעושים בהם מלאכה אחת כגון רחים ורכב וכדומה לוקים שתים משום רחים ורכב והן אם חבל הבע"ח בעצמו או שליח ב"ד עוברים בלאו זה כ"כ הר"מ והרב המחבר וכל הראשונים ועיין בלחם משנה וכן שליח ב"ד דמנתח נתוחי היינו בשוק נוטל ממנו ואסור לכנוס לביתו כאשר יבואר לקמן בס"ד מכל מקום אסור ליקח ממנו כלים של א"נ עיין בב"מ דף קט"ו בתוס' ד"ה אלמנה כו' כ"ה הסכמת הפוסקים. והנה הראשונים והרהמ"ח מכללם סוברים דלאו זה אינו רק שלא בשעת הלואה דממשכנו בע"כ אבל בשעת הלואה דנותן הלוה מרצונו מותר ואין כאן שום איסור כמו שמוכר כלי א"נ. אך דעת הר"מ כאן דעל כלי א"נ עובר אף בשעת הלואה וכולם הקשו עליו בזה. והרהמ"ח כתב שטעו בזה גדולי עולם כו' ולא הזכיר שמו של רבינו הגדול מפני הכבוד. והנה הראב"ד לא הרעים על הר"מ כדרכו רק כתב ולא נהיר וכן הרא"ש והטור לא כתבו בדרך תמיה. והנה קושי' זו אינה קושי' כל כך דגזרת הכתוב כמו רבית דנותן מתנה ויכול ליתן כל ממונו במתנה ומכל מקום בעד הלואה אסור אף על פי שנותן לו מרצונו הטוב ה"נ אסרה התורה בתורת משכון אף על פי שמכירה מותר וגזירת מלך הוא מי עמד בסוד ד' חוקה היא. גם מה שהקשו דלשון חבלה משמע שלא בשעת הלואה ג"כ אין קושיא כ"כ דחבלה משמע גם כן בבית דוקא ע' ברש"י בסוגיא זו. ומכל מקום ניתוח ג"כ בכלל הלאו עיין בתוספות דף קט"ו באריכות. ומה שהקשה הרא"ש דגם גבי בגד אלמנה פוסק הר"מ כן דאפילו בשעת הלואה עובר ובש"ס מבואר הטעם כיון דצריך להחזיר משיאה ש"ר בשכינותיה ובשעת הלואה לא שייך זה דאין צריך להחזיר כבר כתב הרב המגיד דזה לר"ש דדריש טעמא דקרא אבל לפי מאי דפסקינן דגם עשירה אין ממשכנין אף על פי דל"ש הטעם דחזרה אם כן ה"ה הלואה ע"ש אף על פי דאינו נראה להה"מ ע"ש שדחה קצת מכל מקום אין תשובה נצחת לרבינו כמבואר למעיין. שוב ראיתי בש"מ שכתב דלהר"מ יצא לו מד"ז דאין ממשכנן אפילו עשירה ע"ש. אח"ז ראיתי בס' או"ת שדחה ג"כ דברי הרב המגיד ע"ש וע"ש שמקשה על הר"מ מהא דמקשינין לשמואל דסובר דאף שליח ב"ד אסור לכנוס לבית המשכון מהא דלא יחבול רחים ורכב הא דבר אחר חבל כו' אי בבע"ח הא כתיב לא תבוא כו' ולהר"מ יכול לתרץ דמיירי בבע"ח דדבר אחר מותר בשעת הלואה ורחים ורכב אסו' אף בשעת הלואה ובאמת ג"כ על רוב הפוסקי' דסוברים דניתוח ג"כ עוברים בלאו זה ודבר אח' אינו רק איסור דרבנן הי' יכול לאוקמא בניתוח כמו שהקשה שם בסי' זה לקמן ועי"ש מה שמתרץ דברי הר"מ הכלל ל"מ תשובה נצחת על הר"מ ומכל מקום כיון דכולם חולקים על הר"מ הכי נקטינן. והנה שלא בשעת הלואה אם הוא בעצמו נותן למלוה או לשליח ב"ד כלים של א"נ תליא נמי בפלוגתא זו דלהר"מ אסור כמו בשעת הלואה דהוא מדעתו ולכל הפוסקים מותר דאין אסור אלא בע"כ וכ"כ הבדה"ב בב"י וכן מבואר בש"ע עי"ש. ואפשר לומר לשיטת הר"י הלוי הובא דבריו בר"נ פרק שבועת הדיינים ובנמ"י בפ"ק דב"מ דסובר דאם מודה במקצת ונתן לו משכון על הודאה דלאו הילך הוא דמנה אין כאן משכון כו' וחולקים עליו דאינו ענין למנה אין כאן כו' והר"נ שם וגם הנמ"י שם הביא דברי הר"נ שכתב דסברת הר"ן דאין המלוה קונה משכון רק בשעת הלואה דקונה המשכון לשיעבוד הכסף או לאחר הלואה ע"י ב"ד דגזה"כ הוא אבל בלא ב"ד אך הלוה נותן בעצמו אינו קונה כלל המשכון דכסף ליכא דמלוה הוא ואין כאן רק משיכה ומשיכה אינו קונה למשכון וזה שלמד הר"י הלוי ממנה אין כאן כו' היוצא מדבריו דקנין משכון אינו רק בשעת הלואה דקונה בכסף או בגוביינא דב"ד אבל במשיכה אינו קונה לשיעבוד כלל אם כן כאן הלאו הזה הוא על משכון איסור כלים הנ"ל הא דברים אחרים לא הו"ל משכון כלל אם כן ל"ש הלאו כלל דל"ה משכון כלל אך בשעת הלואה דדברים אחרים הוי משכון או לאחר הלואה דהוי משכון ברשות וכאן אסרה התורה משכון כה"ג אבל בנותן מעצמו אחר הלואה דאף בדבר המותר אין עליו שם משכון אם כן כיון דל"ה משכון אינו בכלל לא יחבול כו' אך באמת הר"מ חולק על הר"י הלוי ולקמן במצות דלא יבוא כו' בעזהשי"ת יתבאר ובאתי רק לעורר. ולדברי הר"י הלוי בנותן משכון בעצמו לאחר הלואה משמט ג"כ כי אינו משכון כלל. ולאו זה הוא רק שלא למשכנו בשעה שהכלי ראוי למלאכה אבל בשעה שאין ראוי למלאכה ממשכנים כגון קרדום ומחרישה שדרכם לעשות מלאכה ביום חובלם בלילה והוא מהירושלמי מביאו הרב המגיד וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ועיין באור"ת שכתב דדעת התוס' ובעה"ת דאסור ובש"ע אינו מבואר ד"ז להדיא ע"ש. היה לו חמשה רחים ואינו עושה מלאכה אלא באחת מהם מותר למשכן השאר והיא תוספתא מובא בהה"מ ומבואר בש"ע.