מנחת חינוך · סימן תקנ״ט, א׳

שנמנע מי שנפסדו וכו' ע"י מכת אדם וכו' כלומר שלא היה בידי שמים וכו' וע"ז נאמר לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ד'. מבואר בר"מ פט"ז מה' א"ב ובטור וש"ע אהע"ז סי' ה' הר"מ והנמשכים אחריו חשבו פד"כ וכ"ש בלאו אחד ממנין התרי"ג והרבה ראשונים חשבו לשני לאוין והדברים ארוכים עי' בסמ"ק לרבינו בשורש הט' ובהרמב"ן וסמ"ג והדברים ארוכים ועתיקים. ומבואר בגמ' ובר"מ ובש"ע דבשלשה דברים נפסל בגיד ובבצים ובחוטי בצים ופצוע בכולן אם נפצע באחד מאברי' וכן דכה בכולן אם נידוך אחד מהנ"ל פסול וכן אם נכרת אחד וכו' אם כן הן נפצע והן נידך והן נכרת עובר בלאו. ואני תמה על החולקים על רבינו דהנכללים בלאו אחד מונין כל אחד ולמה מנו כאן רק שני לאוין הא איכא ג' לאוין פצוע ודך וכרות וכו' וימנו שלשה לאוין ואין לחלק כיון דדכה כ' בלא וא"ו אדרבא בודאי לחלק ובוא"ו היא פלוגתא דר' יונתן ור"י ועוד אין ענין לכאן כיון דקבלו חכמינו זכרונם לברכה דג' אנשים הם בכלל לאו זה פצוע ודך וכרות וכ"א לוקה אם בא על בת ישראל אם כן הו"ל ג' לאוין ולמה לא מנו הרמב"ן והסמ"ג רק בשני לאוין וצריך עיון גדול. ועי' בר"מ פי"ט מהלכות סנהדרין שמנה לאוין שלוקין כתב שם פצוע דכה שבא על ב"י וכתבתי על הגליון שם דצ"ע למה לא מנה כרות שפכה ואי דהם לאו אחד לדעתו הא מנה שם הרבה לוקין אף דנכללי' בלאו אחד ואח"ז מנה גר עמוני בכלל הלוקין ומנה גם כן גר מואבי בכלל הלוקין אף דשניהם הם לאו אחד לדעתו וכן הרבה שם עי' בס' פרשת דרכים בדרך מצותיך. והנה אם היה פצוע באחד מאברי' הנ"ל ואח"כ נעשה דך או כרות באבר השני אפשר דאין איסור חל על איסור ולא אתי כר"ש וחל על פצוע או להיפך אך אם היה בב"א כגון שאדם או קוץ הכהו ובב"א נפצע ונכרת דהו"ל פ"ד וכ"ש לשיטת הר"מ דהו"ל לאו אחד אף דעל כ"א לוקין מכל מקום בשניהם יחד גם כן אין לוקין אלא אחד דהו"ל לאו שבכללות לדעתו כמו אכל נא לוקה מבושל לוקה ונא ומבושל כאחד אין לוקין אלא אחד עי' בר"מ פ"ח מה' ק"פ ולהחולקים על רבינו וסוברים דזה לא הוי לאו שבכללות אם כן הו"ל שני שמות ואם הוא פד"כ וכרות שפכה ולפי מה שכת' בדך ג"כ אם כן אם הוא פצוע ודך וכרות ונעשה בב"א חייב ג' מלקיות כי הם ג' שמות וז"ב ופשוט. והנה כתבתי כ"פ דצריך להתרות בו משום לאו זה ולכ"ע אם התרו בו מפסוק אחר דאין זה הלאו דאין זה התראה ואין צריך לכפול אם כן כאן אם הוא פצוע מאחד מג' אברים צריך להתרות בו משום פצוע ואם נידך צריך להתרות בו משום דכה ואם כרות משום כרות שפכה ואם נחלף שהיה פצוע והתרו בו משום דך וכו' או להיפך אינה התראה. ונראה דאם נפצע באחד מאבריו הנ"ל ואחר כך נכרת אותו האבר שנפצע אינו חייב משום פצוע רק משום כרות אף על פי דהיה חל עליו שם פצוע מכל מקום כשיכרת לגמרי אין עליו שם פצוע דדמי אם נתרפא הבשר דכשר דכאן פסול חוזר להכשירו כמבואר בגמ' ה"נ בנכרת לגמרי נעקר ונסתלק מאתו לאו דפצוע וחייב על כרות אף על פי דיש לחלק מכל מקום נ"ל כן ונ"מ לענין התראה כמ"ש ומכל מקום צ"ע בזה. ואם נפצע או נידך דנפסל ואח"כ נכרת אותו האבר בידי שמים דיבואר לקמן דבי"ש כשר כאן נמי כשר כיון דנכרת נפקע מעליו שם פצוע או דך רק נכרת והוא בי"ש וכשר או אפש' כיון דהי' פסול וע"י כריתה לגמרי על כל פנים לא יכשר אף שהי' בידי שמים דבי"ש דכשר היינו שהי' מתחלה בי"ש אבל כיון שחל עליו פסול ע"י אדם שיוכשר אח"כ אם נכרת לגמרי בי"ש זה צ"ע ועיין כאן ביבמות דכתבו דניטל עדיף מנפצע כמו טחול ע"ש ואפשר שינטל בב"א אבל בפצוע ואח"כ ניטל כיון שנפסל אין זה תקנה ועי' בי"ד סימן מ"ד לענין כליות כה"ג והאחרונים כתבו לענין טחול ג"כ ע' בדבריהם וכאן עדיף דפסול חוזר להכשר עי' ובאתי רק לרמוז ולעורר. והלאוים הללו דוק' אם הי' בי"א אבל בי"ש כשר וע"י חולי דעת הר"מ דהוי בי"ש וכשר ודעת רש"י והרא"ש דהוי בי"א ומלשון הרהמ"ח וגם מ"ש בשרשי המצוה נראה דס"ל כדעת הר"מ. ופרטי הדינים איזה פסול מבוא' בראשונים ובטוש"ע אהע"ז ע"ש.