מנחת חינוך · סימן תקנ״ד, ה׳

ומבואר בכתובות בפ' א"נ דאונס שנותן קנס יצא כסף קנסה בכתובתה דטעמא מאי תקנו כתובה וכו' כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והכא ל"מ מגרשה דכתיב לא יוכל וכו' ופוסק הר"מ ד"ז בפ"א כאן הלכה ד'. וכאן במש"ר לא כתב כלל וכן בגמרא אינו מבואר. והנה לשיטות הסוברים דכתובת בתולה מן התורה וכתובת בעולה דרבנן אם כן באונס כשכנסה היא בעולת עצמו ואין לה רק מדרבנן כדי שלא תהא קלה וכו' וכיון דאינו יכול לגרשה לא תקנו כתובה אבל כאן נשאה בתולה הכתובה מן התורה ול"מ שהתורה תפקיע הכתובה צריך לשלם קנס דגזה"כ וגם הכתובה לכשיוציא. ולדעת הר"מ ודעמי' דגם כתוב' בתולה מדרבנן צריך לחלק דשם באונס לא חייבו חכמינו זכרונם לברכה כתובה כיון דל"ש הטעם קלה וכו' אבל כאן כבר נתחייב בכתובה בשעת חופה למה יפקיעו חכמינו זכרונם לברכה ממנה מה שנתחייב וז"פ וברור. ולדעת התוס' שם שדעתם דאפילו באונס שלא כדרכה דעדיין היא בתולה ומגיע לה כתובה מן התורה יצאה כסף קנסה בכתובתה ועיין בס' פ"י דהביא בשם המכילתא דמגיע מן התורה כתובה ועיי' במנ"ל פ"א כאן צריך לחלק ג"כ חילוק הנ"ל דהתורה גזרה גבי אונס הקנס במקום הכתובה דהתורה לא חייבה אותו כתובה אלא קנס אבל כאן מגיע לה כתובה לא הפקיעתו התורה כיון שכבר נתחייב לה וז"ב ופשוט. לעיל הקשתי על דברי הר"מ שכתב דכל הפטור ממאה סלע אם רצה לגרש מגרש היינו שאין המצוה דלו תהיה וכו' מוטל עליו ולא הלאו ונראה מדבריו דאם רוצה מקיימה הא שוויא אנפשי' חד"א בשלמא היכי דחייב בעשה כבר תירצו האחרונים או דגזה"כ הוא אבל במקום שאין מצוה אם כן אסור בה. אפשר ליישב דמשכחת לה שיהיה מותר בה ע"פ דברי המנ"ל פ"ט ממה שכתב בשוויא אנפשי' חד"א אפילו כנגד עדים דהודאתו יותר ממאה עדים היינו דוקא בעומד בדיבורו אבל אם חוזר בו יכול לחזור בלא אמתלא כיון דעדים מכחישין אותו ע"ש אם כן משכחת לה שמותרת לו כגון שחזר והודה ששקר הדבר וגם עדי האב מסייעים לדבריו או במביא עוד עדים שלא זזה ידם מתוך ידו ובכה"ג בחזר בו מותרת לו ע"כ כתב הר"מ הדין דאין העשה עליו ואם רצה וכו' אבל אינו פוסק הדין דאסור דפעמים מותרת כמ"ש ע"כ כותב לשון זה דהעיקר דאין המצוה עליו כ"נ. והוא באמת תירוץ לקושית אחרונים שהבאתי לעיל האיך משכחת במש"ר ולו תהיה לאשה הא בכל מש"ר שוויא אנפשיה חד"א משכחת לה בכה"ג שגם הוא עצמו חוזר מדבריו וכן כתבה התורה ולו תהיה באשה הראויה לו אם כן היינו בראוי' לו כגון בכה"ג מצוה עליו וכופין אותו אבל אם אינה ראויה אינה מצוה דאסור בה והאחרונים שהרעישו עולם בקושיא זו דלא נחתו לזה אם כן ל"מ צד היתר לישא אותה אם כן איך כתבה התורה ולו תהיה וכו' בראוי' דל"מ כלל ראוי' לו אבל לפי דברינו משכחת לה אם כן בכה"ג כתבה התורה אם ראוי' לו היינו בחוזר וכו' ולו תהיה ובאם עומד בדיבורו בודאי אין ראוי' לו (א"צ) וקצרתי ותבין מעצמך ואפשר מקום הניחו לי האחרונים ז"ל. נתיישבתי דלשיטת הר"מ שהבאתי לעיל דקנס אינו תלוי במצוה דלו תהיה דאף שאינה ראויה לו מכל מקום חייב בקנס רק זה מצוה בפ"ע אם כן תירוצי עולה שפיר שהתורה כתבה ולו תהיה וכו' היינו אם תהיה ראויה לו ומשכחת לה כה"ג אבל לפי שיטת התוס' שהבאתי אם אסורה עליו אינו משלם קנס דלו תהיה וכו' הוא תנאי על הקנס עיין לעיל אם כן הדרא קושיא לדוכתא האיך משכחת לה שתהא מותרת לו דעפ"י עדים אסורה לו מחמת שוויא אנפשיה חד"א רק ע"י שהודה מעצמו חזרה להיות מותרת וא"כ איך משלם קנס הא מודה בקנס פטור דאשר ירשיעון אלקים כתיב פרט למרשיע עצמו וכאן לא נתחייב עפ"י העדים אסורה לו רק ע"י הודאתו אם כן איך משכחת לה קנס מ"ס הא מודה בקנס פטור. והא דלא תירצו האחרונים דמיירי בחזר והודה ונותן אמתלא לדבריו דגבי שוויא אנפשיה חד"א מהני חזרה באמתלא דנראה דל"מ כאן אמתלא דמה בעושה מעשה ל"מ אמתלא עיי' ביו"ד סי' קמ"ה מכש"כ כאן דלהביא עדים להורגה אין לך מעשה גדולה מזו והיה יכול בל"ז לטעון טענת בתולים להפסידה כתובתה עיין באה"ע והם ארוכים ואין כאן מקומו. ולדעת התוס' צ"ל דלא משכחת שתהא לו לאשה במש"ר רק באשת ישראל דהוי ס"ס ולא שווי' אנפשיה חד"א רק עפ"י העדים וכשהוזמו מותר בה בכה"ג נושא אותה וחייב בעשה דלו תהי' וכו' ובלאו דלא יוכל וכו'. ומצוה זו למדתי מתוך טרדות גדולות והפסקתי הרבה בין הפרקים אקוה כי בעזה"י אשנה פ"ז: