מנחת חינוך · סימן תק״ל, ז׳

ומבואר כאן בסוטה דף מ"ז ת"ר לא נודע מי וכו' הא נודע אפילו אחד וכו' לא היו עורפין והיינו דינים אלו דע"א נאמן והיינו שמכיר ההורג כמבואר לא נודע מי וכו' הא נודע מי הכהו וכו' היינו שאחד מכיר ר"ע אומר מניין בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש ואין מכירין אותו שאין עורפין שנא' ועינינו לא ראו והלא ראו וכו' והנה רבנן ור"ע לא פליגי דהם אמרו ד"ז מפסוק לא נודע ור"ע מחדש דין בסנהדרין עינינו וכו' וידוע אפילו היכי דפליגי ר"ע ורבנן אפשר דהלכה כר"ע אפילו לגבי חביריו עיין בס' תו"ח אך כאן אין פלוגתא כלל אם כן תמהני מאוד על הר"מ שהשמיט ד"ז דר"ע וצ"ע על נו"כ של רבינו שלא התעוררו בזה וצ"ע. ופשוט שאם בא אחד ואמר שהוא הרגו אם אומר שהיה בשוגג נאמן ואין עורפין ואם אמר במזיד אין אדם מע"ר ופלגינן דיבורו דאחר הרגו ולא נודע מי אם כן עורפין וז"פ. והנה בודאי על כל חלל מאישי ישראל עורפין וגם אם נמצא עבד כנעני כיון דחייבין עליו מיתה ההורגו דינו כדין ישראל ומביאין ע"ע וגם אפילו תינוק בן יומו כגון שמכירין אותו שהיום נולד ונמצא חלל מביאין ע"ע אף דדרשו חכמינו זכרונם לברכה ידינו לא שפכו וכו' לא פטרנו בלא מזון ועינינו לא ראו ופטרנו בלא לוויה ובתינוק לא שייך זה באמת חכמינו זכרונם לברכה על הרוב ידברו דדרך העולם למצוא גדול אבל לדינא אין שום חילוק וכמה פנים לתורה וז"פ. אך אם נמצא חלל שמכירין אותו שהוא תינוק והוא ס' נפל עפ"י הדינים המבוארים בשערו וציפורניו ובן שבעה או שמונה (אכ"מ) אני מסופק אפשר בספק נפל דהו"ל ספק כפרה והבאתי לעיל שמספק חייב להביא ע"ע דספק כפרה לחומרא או אפשר דהתורה לא חייבה ע"ע רק בנפש שההורג ח"מ עליו אז מביאין ע"ע ובספק ג"כ כגון כמו צף שכתבנו לעיל דח"מ רק דהוא ספק אם התורה חייבה בעגלה אמרינן ספק כפר' לחומרא אבל אם הוא ספק אם הרוצח ח"מ דאין הורגין את הרוצח כגון בספק נפל שציירנו אם כן פטור בודאי מע"ע דהתורה לא חייבה בעגלה רק בנפש שחייבי' עליו מיתה. ויש סמך לזה דהכתיב ואתה תבער הדם וגו' ודרשינן אם נמצא הרוצח יהרג אם כן בכה"ג מיירי הפרשה באופן שח"מ על הנהרג. או אפשר אף דאינו נהרג מספק מכל מקום לענין הבאת ע"ע הו"ל ספק כפרה להחמיר וזו חקירה נאה וצ"ע בזה. ואם הוריד את העגלה לנחל איתן דנאסרה בהנאה וקודם שנערפ' נודע ההורג תצא ותרעה בעדר ואם אחר שנערפה נודע נשארה באיסור' דכיפר' ספיקא כן פסק הר"מ ועיין בכ"מ שתמה עליו הא מבואר בכריתות למאן דסובר דירידתה לנחל איתן אוסרתה אם נודע ההורג אחר ירידה לנ"א נשארה באיסורה אף קודם שנערפה ועיין בכסף משנה מה שתירץ וכן תירץ בס' ב"ש ע"ש. וז"ל הר"מ בהלכ' הקודמת נמצאו העדים זוממים ה"ז מותרת בהנאה כיצד כגון שאמר ע"א ראיתי את ההורג ובאו והכחישו ואמרו לא ראית והפרישו את העגלה והורידו לנחל לעורפ' ע"פ והוזמו השניים מותרת בהנאה עכ"ל מבואר ג"כ דמיירי רק בהורד' ולא נערפה עדיין כמו שמבואר והורידו כו' לעורפ' מכלל שעדיין לא נערפה והוא כש"כ מדין שאח"ז דהתם הפרישו עפ"י עצמם וכאן הפרישו עפ"י עדים על כל פנים לא גרע ע' בכריתות בסוגיא שם והר"מ לשיטתו דע"ע אינו דומה לאשם תלוי דלא גמר מספק כמו שכתב בדין שאח"ז נודע כו' כמ"ש בכ"מ אם כן ה"ה דין זה. וצ"ע למה צריך לכפול הדינים דד"ז שוה לדין שאח"ז או יותר סברא שמותרת שאינם גומרים מספק כיון דהוא עפ"י עדים עי' בגמ' והכסף משנה כתב ע"ז בפ"ג דכריתות א"ר יהודה א"ר מודים חכמים לר"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד משם לע"ע עכ"ל ודבריו צ"ע דשם מודים חכמים אף דס"ל באשם תלוי דגמר ומקדיש מכל מקום בהזמה לא גמר אך כאן ס"ל להר"מ אפילו עפ"י עדים לא גמר ה"ה כאן ואין צריך ללמוד משם. אך אפשר דכוונתו דלמד משם דחזינן דהוא כש"כ ובאמת בפ"ד מה' פסהמ"ק לא פסק כרב ופוסק אף בהזמה אינם מודים ואסר דגמר ומקדיש באשם תלוי ע"ש. ושני הדינים הן עפ"י עצמו והן עפ"י עדים שוים להר"מ דבאשם תלוי סובר שאסורה דגמר ומקדיש וכאן בשני הדינים לא גמר ומקדיש ואיך ילמוד משם לכאן דשם פוסק להיפך אך יש חילוק לדידיה בין אשם תלוי כסברת התוס' ואפשר דכוונתו דעכ"פ סברא יש דד"ז דהוזמו יותר עדיף דלא מקדיש מספק אף שאינו פוסק כן מכל מקום הסברא נוטה קצת יותר ע"כ כתב ד"ז וצ"ע. הכלל דלשיטת הר"מ כאן הדינים שוים דלא גמר ומקדיש ומותרת בהנאה ושם שני הדינים שוים ג"כ דגמר ומקדיש ועי' בגמ' ותבין מ"ש. וזה צ"ע דלמה לו לכתוב ד"ז כיון דמדין האחרון נשמע זה ואפשר עוד עדיף אם כן ד"ז מיותר ולא צריך הר"מ לכתוב בכפל הדינים הללו. ואפשר לפי מ"ש הכסף משנה קודם לזה דע"כ בנודע ההורג מותר להר"מ כיון שנמצא ההורג לא גמר ומקדיש אם כן אפשר כאן בהזמה דל"ש שיוזמו העדים גמר ומקדיש ואסור' וע"כ למד משם דגם על הזמה אסיק אדעתי' ולא מקדיש. אך צ"ע כיון דגם שם פוסק דאף בהזמה גמר ומקדיש אם כן לא מוכח ד"ז דכאן פוסק דלא גמר ומקדיש וצ"ע לשון הר"מ בפ"ט. וב"ד של אותה העיר עם כל הזקנים אפילו הם מאה כולה רוחצין את ידיהם כו' במשנה דסוטה אינו מבואר זה דכולם אפילו מאה רק זה מבואר בספרי ועי' בס' באר שבע כאן שהקשה מהוריות דשם מבואר דרובא ככולה אף דכתיב כל עיין פ"ק דהוריות וכן פסק הר"מ ועיין בפ"ק דהוריות בס' הנ"ל שהאריך בזה ומכל מקום אני לך. וד"ז דע"ע נאסרה מחיים ילפי' מכפרה כתיב בה כקדשים וזה קאי על מחיים עי' תוס' קידושין דף נ"ז ע"א והיינו ירידתה לנחל איתן ונראה דקודם ירידתה לנחל דלא חל עלה שום דבר אף אם הפרישה אם רוצים מפרישים אחרת כי לא חל עליה עוד שום שם קדשים והוי חולין גמורים אך בירידה לנחל דנאסרה וחל עליה שם ע"ע דכפרה כתיב בה והוה כקדשים אפשר דמהני בה שאלה ככל הקדשים ואפשר דל"מ דבכל הקדשים שחל עליה קדושה בפיו מהני שאלה כמו שפרש"י בכ"מ אבל כאן דהוא ע"י מעשה דירידה לא אתי דיבור כו' והדברים עתיקים וצד זה נרא' דל"מ שאלה לחכם דלאו בדיבור לחוד חל עלי' שם הקדש כ"נ. ועיין במש"ל שמביא בשם התוספתא דנפדית ולא עיינתי בזה. ופטפוטי דאורייתא טבים ולא אבוש כי א"י אם נמצא חלל בעיר אם מביא ע"ע אף דכתיב בשדה אפשר דבר הכתוב בהוה וגם דלא שייך מדידה אפשר דהיא מצוה והיכי דל"ש מדיד' ג"כ ש"ד ועיין ביומא גבי ר"צ שאמר על מי להביא ע"ע אף דהי' בעיר מכל מקום אין ראי' דמטעמים אחרים לא שייך ע"ע כמבואר שם ורק להרבות הבכי ע"כ אפשר אף בנמצא בעיר מביא ואם נא' דמביא אף דיש עיר אחרת דנפישי מיניה מכל מקום מביאה דזה עדיף מקרוב דכאן נמצא כו' ועיין בסוגיא דניפול ותבין וצ"ע כעת. ונוהג בזמן שא"י בישובה אבל לא תלוי בבית כמש"ל דאינו תלוי באם הב"ד יושבים בלשכת הגזית או לא כי לא צריך כאן מן המקום ההוא כמ"ש לעיל: