מנחת חינוך · סימן תקכ״ז, ב׳

שוב ראיתי ברמב"ן בסמ"ק במצות עשה שלו מנה זה למ"ע בפ"ע וכ' ג"כ דהוא במלחמת הרשות וצ"ע. וכ' הרמב"ן דבין מלחמת הרשות או מצוה מותר לחלוצי הצבא וכו' כשהם רעיבים וכו' לאכול נבילות וטריפות ויין נסך וכו' והוא ל' הר"מ פ"ח כאן וז"ל חלוצי צבא כשיכנסו בגבול עכו"ם ויכבשום וישבו בהם מותר להם לאכול נבילות וטריפות אם ירעיב וכו' וכן שותה יין נסך מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב אפילו חזירים וכיוצא בהם וכו'. ואינו מחלק בין מלחמת מצוה או רשות. וגם דעתו דוקא אם רעבים ותאבים לאכול אף על פי שאין סכנה אבל אם יש להם לאכול בריווח דברים המותרים אסורים לאכול דברים האסורים וגם משוה יי"נ היינו איסורי ע"ז עם שאר איסורים וגם כתב סתם דמשיכנסו וכו' מותרים לאכול וכו' דל"ד של העכו"ם היינו השלל אלא אפילו משלהם כגון אם אין להם רק נבילות וטריפות מותרים לאכול אך מסוף לשונו שמביא מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב וכו' מבואר דבשלל של אויבים מיירי אך הר"מ לא פירש בפי' ד"ז. גם נראה מדבריו דוקא אנשי חיל התירה התורה להם אבל אח"כ כשבאים נשיהם ובניהם אסור להם מאכ"א. והרמב"ן על התורה בפ' ואתחנן בפ' והי' כי וכו' מביא דברי הר"מ הללו והשיג עליו בכ"ד א' מ"ש דמפני הרעבון אם אינו מוצא לאכול וכו' ז"א דבכ"ע התירה התורה אפילו יש להם לאכול וצ"ע על הרמב"ן למה לא הביא קושיא גדולה על הר"מ מסוגיא שהביא לפ"ז בחולין דף י"ז דבעי שם ר"י אם איברי בשר נחיר' שהביאו ישראל לארץ מותרים כיון דאישתרי במדבר אישתרי ומקשה הש"ס אימת אילימא בשבע שכבשו וכו' השתא דבר טמא אישתרי שנאמר ובתים מלאים וכו' וא"ר קדלי דחזירי וכו' ולדעת הר"מ לא אישתרי רק דחי' אם רעבים וכו' אם כן שפיר האיבעי' באיברי בשר נחירה כיון דאישתרי במדבר לא חל עליהם איסור ומותרים לאכול אפילו אינם רעבים כי לא נאסרו כלל אבל השלל לא אישתרי רק ברעבים ואינו מצוי לאכול והוא קושיא גדולה על הר"מ וגם לפי מה שדקדקנו דהר"מ לא התיר אלא בחלוצי צבא אם כן האיבעי' דבשר נחירה שפיר אף בנשים וכדומה. עוד השיג על הר"מ דכתב ד"ז בכל המלחמות ובאמת ד"ז אינו אלא רק בארץ אשר נשבע הקב"ה לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בענין ואינו מביא ראי' לדבריו רק מפשט הפסוק. והרמב"ן בפ' מטות הקשה למה צוה הקב"ה בגעולי מדין ולא בארץ סיחון ועוג שקדם למלחמת מדין ותירץ שסיחון ועוג הי' מארץ שנשבע הקב"ה לאבותינו וכו' ולא מדין. ולכאורה ראיה לדבריו וקושיא על הר"מ שאינו מחלק ובכ"ע שרי אם כן למה צוה על מדין ולא על סיחון ועוג אך אם תעיין היטב בדברי הרמב"ן במטות עיקר תירוצו שהותר דוקא אם כובשין הארץ ויושבים בה כארץ סו"ע שהי' מארצנו וישבו ישראל בה כדכתיב וישב ישראל וגו' אבל מדין דלא כבשו את הארץ רק שללו וחזרו אין נוהג ד"ז ע"ש אם כן להר"מ ג"כ ניחא דמבואר בדבריו כאן דחלוצי צבא וכו' ויכבשו וישבו וכו' אם כן כל המלחמות הרשות להרחיב את הארץ אם כובשין ויושבין הותר להם אף בארצות אחרות ובאינם יושבים רק חוזרים אינו נוהג ד"ז אם כן אין להרמב"ן ראיה רק מפשט המקרא. אך קצ"ע על הרמב"ן אמאי לא תירץ בפרשת מטות בפשיטות כמו שכתב כאן דאינו נוהג אלא בארץ שנשבע הקב"ה לאבותינו וכו' אך עדיפא מיני' משני דאף לשיטת הר"מ מתורץ זה. ולדעת הרמב"ן דאינו נוהג אלא בארץ שנשבע לאבותינו וכו' נראה דלע"ל קיני וקניזי וקדמוני ג"כ בכלל דהם מכלל הארץ שנשבע לאבותינו וכו' כ"נ. עוד השיג על הר"מ דמתיר י"נ ובאמת איסורי ע"ז משמשין ותקרובת לא הותרו כלל שנאמר שקץ וגו' וסתם יינם למה הוצרכו וגו' ופשטי הכתובי' בפ' עקב מוכח כדברי הרמב"ן. הקושיא שהקשינו לעיל על הר"מ שאינו מתיר אלא ברעבים הא בש"ס דחולין מבואר דבכ"ע מותר מצאתי קושיא זו בספר פרשת דרכים בדרך הקודש ע"ש. ומה שסתם הר"מ דנראה דאף שלל דידהו אשתרי ג"כ צ"ע דבש"ס בחולין אמרי' דשלל דידהו לא אישתרי. ואפשר כיון דיש שם שני תירוצים בתי' ראשון סתם גמרא אלא לאחר מכאן ושלל דידהו ג"כ אישתרי ואב"ע וכו' שלל דידהו לא אישתרי ופוסק כל"ק. אך דבר זה צ"ע בכללי הש"ס ע' בס' תורת חסד כלל ט"ז שהאריך בזה. וע"ש בתוס' נראה דהיו גורסין דילמא שלל של עכו"ם אישתרי ולא שלל דידהו אם כן התי' בתרא מסופק בזה ובתירוץ קמא פשיטא להש"ס דשלל דידהו ג"כ אישתרי ע"כ לא שבקינן וודאי דסתם גמרא מפני ספיקא דאב"ע ע"כ פוסק כתי' הראשון כנ"ל. ואני מסופק דאפשר דד"ז הוא בכיבוש חדש שהי' אז בימי יהושע אבל בארצנו שישבו בה ישראל ובאו גוים ולקחו מידם וחזרו ישראל ולקחו מהם אפשר אינם בד"ז. ונ"מ דהנה בימי גלות בבל מבואר בר"מ פ"א דתרומות ובה' בית הבחירה דבטל הכיבוש הראשון ע"כ בטלה קדושת הארץ ובימי עזרא עלו ולא קדשו כל הארץ דהרבה כבשו עולי מצרים ולא עולי בבל. והנה קדושה השניה לא בטלה כלל כידוע אם כן לע"ל כשיכבוש הארץ ב"ב אותם עיירות שהם קדושות אם כן לא הוי כיבוש חדש ואינו נוהג ד"ז אך באותן עיירות שאינן קדושות דבטלה הכיבוש הראשון והו"ל ככיבוש חדש או קיני קניזי וקדמוני דהו"ל כיבוש חדש נוהג ד"ז וצ"ע ובאתי רק לעורר. והרמב"ן כתב שם דהיתר הזה עת שאכלו שלל אויביהם וי"א בשבע שכבשו וכן משמע בחולין. והנה להי"א אין אנחנו יודעים השיעור להר"מ בכל המלחמות ולהרמב"ן לע"ל במלחמת א"י דלא ישהו כ"כ בכיבושה ומסתברא כסברא הראשונה דכ"ז שיש שלל מותרים הם כ"נ. והרמב"ן שם מביא דכל האיסורים הותרו להם אז אפילו אה"נ כגון ערלה וכו' ובאמת מבואר במשנה עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור מערלה נטעו אף שלא כבשו חייב ולמה חייב הא שלל דידהו אשתרי ועי' ברע"ב. שוב ראיתי בס' טר"א בר"ה דף י"ג בד"ה ממחרת הפסח שעמד בזה וכתב דמיירי בהצניע הפירות הללו לאחר זיי"ן שכבשו כדברי הי"א. וע"ש עוד שהקשה על מאי דאמרי' שם ויאכלו ב"י מעבור הארץ ממחרת הפסח מעיקרא לא אכלו דאקרובי עומר וכו' וקודם הי' אסור משום חדש הא קדלי דחזירי אישתרי ולמה אסור משום חדש ותירץ כיון דא"י מוחזקת הו"ל שלל דידהו ע"ש בתוס'. עוד תירץ דוקא קדלי דחזירי וכדומה דאין להם היתר הותרה להם אבל חדש דיש לו היתר לאחר העומר לא אישתרי כיון דיש לו היתר בל"ז ודבריו נכונים ומכל מקום אני לך. ונ"ל מצד הסברא הא דאשתרי לחלוצי צבא לכל מר כדאית ליה הר"מ והרמב"ן מכל מקום נראה היינו דברים שאסורים רק לישראל כמו קדלי דחזירי וכדומה אבל דבר שאסור לב"נ ג"כ כגון אמ"ה ובשר מהחי אסור לחלוצי צבא כיון דאסור אף לב"נ לא מסתברא דיהיה מותר להם מאי דאסור לכל באי עולם כ"נ מצד הסברא ובאתי רק לעורר ויש לפלפל בזה ואין כאן מקומו. ולדעתי הוא סברא נכונה בס"ד (ועי' בהשמטות). ומבואר בספרי בפ' זו כי תקרב אל עיר ולא לכרך ולא לספר דאינו נוהג ד"ז. והר"מ השמיטו וצ"ע כיון דהוא ברייתא מפורשת למה השמיטו. וכת' הרהמ"ח דנוהג ד"ז וכו' בזכרים שהם ראוים למלחמה וכו' ובאמת במלחמת מצוה נוהג אף בנשים כלשון המשנה הכל יוצאין אף כלה מחופתה וכן מבואר בר"מ כאן פרק ז'. ועי' ברש"י פ' כי תצא למלחמה וכו'. כאן בסדר שופטים סמך הכתוב יציאת מלחמה לפסוק שן בשן וכו' מלמד שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה והוא בספרי כאן. ור"י סובר דוקא במלחמת הרשות ובמלחמת מצוה הכל יוצאין על כל פנים במלחמת הרשות אינו יוצא מח"א והר"מ השמיט זה ולא ידעתי למה: