מנחת חינוך · סימן תק״ט, ג׳

ובש"ס דנדרים דף ל"ה ע"ב איבעיא להו הנהו כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דשמיא למאי נפקא מינה למודר הנאה אי שלוחי דידן וכו' אסור אי שלוחי דשמיא מותר וכו' ולא איפשטא ולכאורה קשה הא חזינן כאן דהתורה זיכה כל הקרבנות לאנשי משמר ועל כהן בעצמו מבואר בש"ס דב"ק לימוד דיכול להקריב ולעשות שליח כל מי שירצה מפסוק ובא וגו' ואי שלוחי דידן נינהו האיך נעשים שלוחים בע"כ אם כן כ"א מישראל יש לו רשות ליתן למי שירצה כי בע"כ אינו שליח וא"צ קרא לכהן בעצמו אם כן מוכח להדיא דשלוחי דשמיא נינהו ע"כ זכו אנשי משמר ובכהן עצמו נתנה לו התורה רשות שיקריב בעצמו או שליח. והנה הר"ן כאן והתוס' במס' קידושין דף כ"ג ע"ב בד"ה דאמר וכו' לחד תירוצא ובש"ס דיומא דף י"ט ע"ב בד"ה מי וכו' נהי דאיבעיא בנדרים לא איפשטא, איפשטא מדרב הונא ברי' דר"י דסובר הני כהני שלוחי דשמיא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי וכו' וכן פסק הר"מ פ"ו מה' נדרים דשלוחי דשמיא נינהו. ולכאורה ר"ה א"צ להוכחה זו תיפוק ליה דחזינן דבע"כ נעשו שלוחים ואי שלוחי דידן האיך יכולים להעשות שלוחין בע"כ שלא מדעת בעל הקרבן ואפשר ר"ה חדא נקיט אך בש"ס דנדרים קשה דמוכח מכאן ג"כ ולא מאמורא הלא במשנה מבואר דברגלים שוים וגם ת"ר בב"ק היא ברייתא אם כן איפשט דשלוחי דשמיא נינהו לא מאמורא לחוד. והתוס' בקדושין תירצו עוד דהתם בנדרים אבעיא דזה ברור דהוי שלוחי דשמיא מטעם דר"ה ברי' דר"י אך מיבעי לן אי שלוחי דשמיא דוקא נינהו ולא שלוחי דידן כלל או דלמא הוי נמי שלוחי דידן ונ"מ לענין כהן מקריב שלא מדעת בעלים וכו' ואין לדבריהם הבנה דהא מבואר שם נ"מ להדיא לענין מודר הנאה אם כן לדבריהם האיבעיא אם הם שלוחי דרחמנא דוקא מותר במודר הנאה ואי שלוחי דידן נמי אסור במוה"נ וכן כתבו התוס' ביומא ע"ש והמהרש"א עמד בזה וכ' שדבריהם כדברי התוס' ביומא דגבי מוה"נ אף אם הם שלוחי דשמיא ושלוחי דידן נמי אסור במוה"נ ע"כ איבעיא שם אף דידעינן דשלוחי דשמיא נינהו רק ר"ה ברי' דר"י סובר דלאו שלוחי דידן לחוד רק שלוחי דשמיא נינהו נמי ואין נ"מ למוה"נ דאף אם שלוחי דשמיא נמי הם מכל מקום אסור במוה"נ רק נ"מ אם שלוחי דידן בלחוד א"י הכהן להקריב בלא דעת הבעלים ועיין בתוס' שכתבו מפורש דאי אינו רוצה אינו נותנו לכהן באותו משמר ואי אף שלוחי דשמיא א"י למחות בכהני המשמר ויכולים להקריבו בלא דעתו ע"ש והאיך עלה על דעת ר"ה דיכולים ליתן לכל כהן שירצה ודוחה מצד הסברא דמי איכא מידי וכו' בלאו הכי הא חזינן דהתורה כתבה קרא דהכהן יכול להקריב בעצמו מכלל דישראל מקריבין בעצמו בלא דעתו דאל"ה מאי חילוק בין כהן לישראל דהא כ"א יכול ליתן למי שירצה וממילא כהן דחזי בעצמו יכול להקריב בעצמו וצריך עיון גדול. ונ"ל דדין זה דפסקינן דהנהו כהנים שלוחי שמיא נינהו לענין מוה"נ ג"כ דוקא בקרבן של ישראל דמבואר דמי איכא מידי וכו' אבל בכהן דיכול להקריב בעצמו ול"ש מי איכא מידי וגם חזינן דהתורה גזרה דנותן לכל כהן שירצה כמבואר כאן אם כן בודאי הו"ל שלוחי דידן אם כן כהן המודר הנאה מכהן א"י ליתן הקרבן למי שמוה"נ ממנו כי הוא שליח דידיה ואינו מבואר זה בר"מ פ"ו דנדרים כי הוא דבר פשוט. אך אני מסופק כיון דחזינן דהתורה עשאם לכהנים שלוחים אך נגד כהנים אם רוצה הכהן הוי שליח דידי' אם הכהן מוה"נ מכל משמר אם מותר ליתן לכהן באותו משמר הקרבן אם אומר אינו רוצה בשליחות רק הם שלוחי דשמיא כמו כל ישראל. או דלמא נגד הכהנים לא רצתה התורה כלל שיהיו שלוחי דשמיא רק שלוחי הכהנים ואסור ליתן להם. ואפשר דהתורה היקל להם להיות שלוחי דידהו ומכל מקום אם הכהנים רוצים מסלקים עצמם משליחות והוי ככל ישראל והם שלוחי דשמיא והוא הערה חדשה בס"ד. הכלל אם בקרבן כהן דהו"ל הכהנים שלוחי דכהן אם הם ג"כ שלוחי דשמיא אם הכהנים רוצים להיות ככל ישראל א"ד נגד הכהנים לא רצתה התורה כלל לעשות אותם שלוחי דשמיא רק הם שלוחים דבעל הקרבן וצ"ע ובאתי ר"ל. והנה הנהו כהני שלוחי דשמיא מי איכא מידי וכו' ובקרבן כהן נותן למי שירצה כיון דהוא בעצמו מקריב יכול לעשות שליח כמ"ש ומבואר כאן אפשר לומר לפי שיטת הר"מ פ"ו מה' ביאת מקדש דחלל אף שהוא כזר מכל מקום אם עבד אינו מחלל עבודה דכתיב ברך ה' חילו אף חולין שבו וכו' ועיין בס' מחנה אפרים הובא דבריו בס' משנ"ח מצוה י"ז שמביא בשם מהראנ"ח מי שנשבע וכו' וסברת מח"א שם היכי אמרינן מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ומשוי שליח היינו אם בדיעבד ג"כ אם עביד ל"מ מעשיו ל"מ שליח אבל אם בדיעבד מהני מעשיו כגון שנשבע שלא יקדש אשה וקדשה ע"י שליח משוי שליח כיון דבדיעבד אהני מעשיו ע"ש אם כן כאן נמי דהם שלוחי דשמיא מטעם דל"מ עביד וכו' אבל חלל דבדיעבד אהני מעשיו והו"ל מצי עביד ויכול לעשות שליח אם כן יכול חלל ליתן קרבנו לכל כהן שירצה כי בכה"ג הכהן הוא שליח של בעל הקרבן ונ"מ ג"כ למוה"נ וגם לד"ז שמבואר בכאן אם יכול ליתן לכהן שירצה או לאנשי משמר וצ"ע. לעיל כתבתי דין דרגל כל הכהנים שוים ולא ראיתי היאך הדין בערב פסח עם הפסחים והחגיגות אם שייכים לאנשי משמר דוקא או דינו כרגל שיד כולם שוים ואפשר כיון דבגמרא דסוכה ילפינן דשוים ברגלים מאחד שעריך בשעה שכל ישראל נכנסים בשער אחד והיינו רגל נקרא כל ישראל נכנסים בשער אחד וריבתה התורה שיהיו שוים ובש"ס דזבחים דף קי"ד ע"ב מבואר דר"ש אומר מנין לזובח פסחו וכו' ומסקינן דלאחר חצות וע"ש ברש"י ואמרי' דכתיב לא תוכל וכו' באחד שעריך בשעה שכל ישראל נכנסים בשער אחד והיינו לאחר חצות לשחוט פסחיהם ע"ש ברש"י אם כן חזינן דער"פ אחר חצות מקרי כל ישראל נכנסים בשער אחד ג"כ אם כן מדמרבינן כאן רגלים דהוי כל ישראל נכנסים בשער אחד וחזינן דע"פ ג"כ נקרא כל ישראל נכנסים וכו' אם כן ער"פ ג"כ נתרב' דשוה לרגל דכל ישראל נכנסים וכו' ומכל מקום כיון דלא ראיתי מפורש בשום מקום מה אני פוסק והדבר שקול עד יבוא ויורה צדק לנו בב"א ואם נאמר דפ"ר שוים אפשר לחקור בפ"ש מאי הדין כי לכמה דברים שוים וכו' ובאתי רק לרמוז. וכל משמר ומשמר מחולק לבתי אבות ואינו מבואר בר"מ ובהרהמ"ח כמה ב"א יש ולכאורה כי שבעה ב"א יש לכל אחד יומו וכן פרש"י במשנה בתענית דף ט"ו ע"ב בד"ה אנשי וכו' כתב וז"ל המשמרה מתחלקת לשבעה ב"א כנגד שבעה ימי השבוע כ"א ליום עכ"ל וכ"כ הרע"ב במשנה פ"ב דתענית משנה ו' ובפ"א דתמיד מ"א דהמשמר מתחלק לשבעה ב"א ודבריהם סותרים גמרא מפורשת במנחות דף ק"ז ע"ב דמבואר שם הנהו ששה כנגד מי כנגד ששה ב"א הכהנים וכו' פרש"י כנגד ששה ימי השבוע זה עובד יומו וזה עובד יומו ובשבת כולם שוים מבואר להדיא דלא היה רק ששה בתי אבות וצ"ע. והמשמרות מתחלפין משבת לשבת כמבואר בש"ס וברמב"ם ודברי הרמב"ן שהביא הרהמ"ח הם בסמ"ק לרבינו: