מנחת חינוך · סימן תצ״ו, ב׳

ועתה נכתוב דין זקן ממרא הנכלל במצוה זו. זקן ממרא היינו חכם בישראל שהגיע להוראה וסמוך וחולק באיזה דין עם ב"ד הגדול ולא חזר לדבריהם כמו שהסכימו הם וחלק עליהם והורה לעשו' שלא כהוראתן חייב חנק ול"מ מחילת הב"ד דהתורה חלקה להם כבוד זה וכדי שלא ירבו מחלוקת ל"מ מחילה. ובמה יחלוק עליהם ויהי' חייב. דעת הרמב"ם אם חלק עליהם בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כגון שנחלקו אם אשה זו ערוה או לא וכדומה ואפילו אם נחלקו בדבר המביאו לידי כרת וחטאת כגון אם שייך הממון לזה או לזה דיהי' נ"מ לדעת הא' דהממון שייך לזה יכול לקדש בו אשה והוא איסור כרת לאחרים ולדעת אחר אינה מקודשת ומותרת לאחרים עיין בר"מ חושב הרבה דברים וכן הרהמ"ח ואפילו אם חלק עליהם בגזירה מן הגזירות כגון שמתיר בחמץ בשעה ששית והם אוסרים דלדעת הב"ד אינה מקודשת ואם כן אם קדשה אחר בדבר המותר [מקודשת לשני] והוא מתיר החמץ ומקודשת לו ואפילו אם דבר זה מביא לידי דבר שני אפילו אחר מאה דברים אם יביא בסוף לידי דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בין שהוא מקיל והם מחמירים בין שהוא מחמיר והם מקילים ואח"ז הורה לעשות כדבריו או עשה בעצמו כדבריו חייב חנק ודוקא שהורה לעשות אבל אם שנה לאחרים כדבריו א"ח רק דוקא בהורה לעשות או עשה. ועי' בר"מ שמביא אם חולקין בנגעי הגוף זה אומר טהור וזה אומר טמא דלדעת זה חייב בנכנס למקדש כרת ולדעת זה פטור ג"כ חייב ועיין במ"ל שמביא שהתוס' בסנהדרין בסוגיא חולקין ע"ז וסוברים דאין זקן ממרא חייב אלא בדבר ששגגתו חייב חטאת קבועה וטומאת מקדש וקדשיו הוא בעולה ויורד. ובאמת לדינא אין נ"מ כי גם לדברי התוס' חייב כמו שכתבו בעצמם דנ"מ אם נגע בככר של תרומה לדברי המטמא אינו ש"פ והאשה אינה מקודשת ולדברי המטהר ש"פ ומקודשת ולהר"מ גם זה חייב ומביא לידי כרת ולחטאת קבוע ואם לא תביא המחלוקת לידי כך ה"ז פטור חוץ ממצות תפילין בלבד כיצד הורה להוסיף טטפת חמישית בתפילין והוא שיעשה בתחלה ד' בתים כהלכתן ויביא חמישית וידבק בחיצון וכו' וד"ז מפי הקבלה שחייב ע"ז זקן ממרא. אבל אם נחלקו בשאר מצות כגון זה אומר לולב או שופר זה כשר וזה אומר פסול זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה ה"ז פטור ממיתה וכן בכיו"ב. והנה בשופר אי כשר או פסול לכאורה יכול לבוא ג"כ לידי חטאת וכרת כגון אם כשר ש"פ לקדש בו אשה ואם פסול אינו ש"פ וע' פ"ד מה' אישות הי"ט בהמגי' שמביא שנסתפק הרב ז"ל אם דבר שאינו ש"פ אך ש"פ בעבור המצוה כגון לולב וכדומה אם האשה מתקדשת בזה. ויש ראי' דאינה מקודשת דאי מקודשת הו"ל לחייב זקן בזה דנ"מ לקידושי אשה וכבר עוררו בזה אחרונים. וגם מ"ש הר"מ דאם זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה פטור ג"כ קשה דנ"מ לענין ככר של תרומה דשני עושה שלישי ונ"מ דעל ידי זה אינה שוה פרוטה כמ"ש התוס' ועי' בלחם משנה בד"ה אם זו כו' כ"ז דעת הרמב"ם. אבל דעת הרמב"ן דאין בגזירות של דבריהם דין זקן ממרא ואפילו אם קידש אחד אשה בחמץ בשעה ששית ואח"ז נתקדשה לב' והוא הורה דמקודשת לראשון ובאמת מקודשת לשני אם כן היה ח"כ מכל מקום כיון דזה בא מחמת סייג של דבריהם דהם אסרו מדבריהם החמץ והוא מתיר ועי"ז מתיר ח"כ אין לו דין זקן ממרא ואין לו דין ממרא רק בפי' התורה כגון מפי השמועה או בי"ג מדות ומביא לידי ח"כ וחטאת אבל על תקנות וסייגים דדבריהם אינו נעשה זקן ממרא כלל ע' בסמ"ק לרבינו וברמב"ן שם. ובד"ז דהר"מ ס"ל דבתפילין דוקא ע' בראב"ד שיש לו שיטה אחרת דה"ה בציצית ולולב והוא אריכות גדול ועיקר בח"ז להביא שיטת הר"מ אשר הרהמ"ח נמשך אחריו ועיין באריכות דבש מצאת וכו'. וכבר כתבתי דוקא בסמוך אבל תלמיד שלא הגיע להוראה פטור דאינו זקן ממרא. וגם דוקא אם המרה על ב"ד הגדול והם יושבים במקומם בלשכת הגזית אבל אם הוראה יצאה מהם ולא ישבו בלשה"ג אינו חייב בהמרה על דבריהם כי עיקר הוראה שצריכים אנחנו לסמוך על דבריהם כשיושבים במקומם שנאמר וקמת ועלית וגו'. וזקן ממרא שהורה לעשות או שעשה בעצמו שלא כדבריהם א"צ התראה אלא כיון שבאו עדים שהורה או עשה ח"מ ואפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו ועיין בלחם משנה אף על פי דסוגי' הש"ס בזה דלא כר"מ ודלא כר"י מכל מקום סובר הר"מ דזה אמת אליבא דכ"ע. ודנין אותו בב"ד שבעירו היינו של כ"ג ככל דיני נפשות אך אין ממיתין אותו לא בב"ד שבעירו ולא בב"ד הגדול אם יצאו חוץ לירושלים אלא מעלים לב"ד הגדול שבירושלים ושם ממיתין אותו ועד הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל שנא' וכל ישראל וגו' ופוסק כר"ע ועיין בכ"מ. והנה בפסח וסוכות הורגין אותו בחוה"מ דביום טוב א"א דאין מב"ד דוחה יום טוב עי' לעיל פ' ויקהל ובחוה"מ יכולים להרוג כמבואר בר"מ פי"ג מה' סנהדרין. אך נראה דגם בשבועות הורגין אותו ביום שלאחר הרגל ואין מענין דינו יותר אף על פי דאינו רגל מכל מקום עיקר ד"ז כדי שכל ישראל ישמעו וביום שאחר שבועות ג"כ כ"י יש כמו בחוה"מ דהם ימי תשלומין וז"פ. וזקן ממרא אפילו הוא אומר כך קבלתי מרבותי והם אומרים כך נראה בעינינו חייב אם המרה על דבריהם ודוקא במזיד אפילו בלא התראה ובשוגג גמור א"ח חטאת וגם א"ח כרת בלא עדים. ולענין כל יחיד שעובר עשה זו ול"ת זו לענין תשובה אפשר חמור יותר כיון דלאו שניתן לאמב"ד והבאתי כ"פ. ודע דאם נחלקו דרך משל לענין קידושין דהם הורו דהוא קידושין והוא הורה דלא הוי קידושין ועשה כהוראתו ובא עלי' והיא ארוסה דדינו בסקילה בודאי אם בלא התראה דא"ח משום ארוסה רק משום ממרא דא"צ התראה ומיתתו בחנק אך אם התרו בו משום ארוסה ג"כ בודאי סוקלין אותו אף דנתחייב חנק ג"כ משום ממרא מכל מקום מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה וסקילה חמורה כידוע. אך א"י אם מענין את דינו וימתינו עד הרגל דהא לא שייך וכל ישראל ישמעו וגו' דהא יראו שסוקלין אותו וזקן ממרא דינו בחנק אם כן יסברו שעל עבירה אחרת היא אם כן למה יענו את דינו בחנם ועי' בגמ' דפ"ח ע"ב מעיקרא וכו' מסית מא"ל וכו' ובאתי רק לעורר: