מנחת חינוך · סימן תצ״ו, א׳

שנמנענו מלחלוק על בעלי קבלה וכו' ועז"נ לא תסור מן הדבר וכו'. מצות אלו מבוארים בר"מ מפ"א מה' ממרים עד פ"ה והרהמ"ח מביא דברי הרמב"ן והם בעיקר הא' בסמ"ק של רבינו הר"מ ואכתוב לך בקיצור. דעת הר"מ הן דברים שב"ד הגדול אומרים מפי השמועה והם תורה שבע"פ והן מה שדרשו בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם וזה הכל הוא פי' התורה כמו שידוע כ"פ דהוי מד"ת ופירושו מד"ס היינו תורה שבע"פ והוא מן התורה כמו תפילין ד' פרשיות וד' מינים וכדומה והן תקנות כגון נ"ח וג' תפילות בכל יום והן סייגים לתורה כגון שניות ושבותי שוי"ט ובשר עוף בחלב וכדומה כ"ז מחוייבים כל אישי ישראל לשמוע להם ולעשות או שלא לעשות ככל אשר אמרו הם ומי שעובר על דבריהם עובר בעשה זו ועשית וגו' ועובר בלאו זה דלא תסור מכל וגו' ואין לוקין על לאו זה דניתן לאזהרת מב"ד דזקן ממרא חייב מיתה מלאו הזה כאשר יתבאר לקמן בס"ד. והנה מה שכלל כ"ז וכ' הטעם דאין לוקין דהו"ל לאו שניתן וכו' צ"ע דבאמת רוב מלקיות וח"כ ומב"ד הם מפי השמועה עיין בר"מ כ"פ אין מספר וארשום קצת ע' ה' שביתת עשור פ"א דעינוי יוה"כ מאכילה ושתיה הוא מפי השמועה וח"כ וחטאת ומלקות ובפ"א מהלכות חו"מ האוכל חמץ בע"פ לוקין וכ' דמפי השמועה למדו ואלפי אלפים וכו' וגם בי"ג מדות שהתנ"ב עיין בר"מ בסמ"ק בשורש הב' כל מה שמבואר בש"ס שהוא תורה הוא ד"ת ולוקין וח"כ וכו' ועיין ברמב"ן שם שהביא ד' הר"מ בכ"מ דסובר בי"ג מדות נענש בכל עונשי התורה וכבר הסכימו כולם דהר"מ מודה בזה רק דאינו בא במנין התרי"ג ע"ש במג"א והדברים עתיקים. וצ"ל דפוטר ממלקות מלאו זה דאם הי' על לאו זה מלקות הי' מלקות ג"כ מלאו זה נוסף על המלקות או על הח"כ מלאו זה ג"כ וגם באותן לאוין שאין בהם מלקות הי' ח"מ מלאו זה אך הרמב"ם פוטר מלאו זה לגמרי וז"פ. והנה בד"ז שהר"מ סובר דגם תקנות וסייגים חדשים שאינו מן התורה כלל עוברים בעשה ולא תעשה הנ"ל האריך הרמב"ן בשורש הא' להשיג עליו והרהמ"ח הביא דבריו ותורף הקושיא דאם כל הדברים שהם מד"ס עוברים בלאו ועשה אם כן אין הפרש בינם כלל למצוה דאורייתא שאין בהם כרת ומצינו דהקילו חכמינו זכרונם לברכה הרבה בדרבנן כגון ספיקא דרבנן לקולא וכדומה ע' בדברי הרהמ"ח ובשורש הא' בסמ"ק מתרץ הרמב"ן בעצמו כל הקושיא שיש קולא בד"ס שזה תנאי ממתקני התקנות עצמם שנלך בדבריהם לקולא להפריש בין דבריהם לד"ת אך כ' שזה דרך עיקש. והבעל מג"א והרבה אחרונים תפסו בדרך הזה וכתבו שדרך זה אין בה עיקש וזה הדרך הנכון שמתקני התקנות הרשו על זה שכל ס' דבריהם לקולא ע"ש באריכות. והרהמ"ח לא הביא זה ועיין בלחם משנה מה שמביא בשם מהר"ם מטראני והדברים צ"ע לפ"ד אך אין הס' ת"י. והנה מלשון הרמב"ם שהתחיל וז"ל ב"ד הגדול שבירושלים וכו' כל שאינו עושה וכו' אחד דברים שלמדו מפי השמועה וכו' ועיין בכל הפ' נראה דוקא בב"ד הגדול שבירושלים עוברים בעשה ובל"ת וגם ד"ז דזקן ממרא הוא דוקא בב"ד כאשר יבואר בסמוך בס"ד וע"ז קאי הלאו דלא תסור אבל לאחר שבטל ב"ד הגדול מלשכת הגזית וב"ד בכל דור אם עוברים על דבריהם אפשר אינו עובר בעשה ולא תעשה וכ"ה ל' הכתוב וקמת ועלית וכו' היינו לב"ד הגדול ועשית ע"פ הדבר וכו' מן המקום ההוא לא תסור וכו' דמיירי הכל בב"ד הגדול אבל בחכמי כל דור ודור מנין לנו. אך הרהמ"ח כ' כאן ובכלל המצות ג"כ לשמוע ולעשות בכ"ז כמצות השופט החכם הגדול וכו' ועובר ע"ז ואינו שומע לעצת הגדולים שבדורו וכו' ומנין לו זה ושאני ב"ד הגדול אשר כבוד הש"י חופף עליהם כל היום ועליהם הבטיחה התורה וכו' אך דנראה זה ג"כ מדברי הרמב"ם בסמ"ק ובהקדמ' לס' יד החזקה וברמב"ן ובודאי מצאו באיזה מקום ודעת הרמב"ן דעשה ולאו הזה אינו אלא מה שדרשו דפשט הכתוב כ"ה או מפי השמועה ממרע"ה או מה שדרשו ביג"מ וכ"ז הוא תורה כמו ד' פרשיות וכדומה צריך לעשות כדבריהם ועוברים בלאו ועשה אבל התקנות והסייגים אינן בכלל זה והוא רק אסמכתא דחז"ל על הלאו הזה ע' באריכות. והנה אף לדעת הרמב"ן הרבה ד"ת שנלמדו מיג"מ ומפי השמועה חוץ מה שעוברים בלאוים ועשין המיוחדים עוד עוברים בעשה ולאו דכאן וחומר מדבר המפורש בתורה דאינו עובר רק בלאו המיוחד ובאינו מפורש רק מפי השמועה או מיג"מ עוברים בלאו דכאן ג"כ. ולענין זקן באמת הדין כן דחומר בד"ס יותר מד"ת האומר אין תפילין וכו' ה"נ על כל פנים זה מוסכם דדברי' שהם מפה"ש או ביג"מ בודאי העובר עובר בעשה ולא תעשה חוץ מהמיוחד אצל כאו"א ועיין ברמב"ן בעיקר הב' שמביא הרבה בקיאות דהרבה לאוין שהם מפה"ש ומיג"מ והרבה אצל איסורי מאכלות אם כן נ"מ לפ"מ דקיי"ל דחולה שיש בו סכנה דמאכילים אותו הקל הקל אם כן אם יש איסור מפורש בתורה דהוא בלאו ואיסור שהוא מפה"ש דחוץ הלאו המיוחד יש ג"כ עשה ולא תעשה ועשית וכו' ולא תסור וכו' אם כן מאכילין אותו איסור המפורש בתורה דהוא קל מאיסור זה שהוא מפה"ש. ואנקוט לך חדא לדמיון דידוע דעוף טמא ונבלה והרבה דברים עיין בה' מ"א עוברים על אכילתו בעשה ולא תעשה כל צפור טהורה וכו' הוא עשה ואת זה ל"ת הוא ל"ת גבי עופות טמא ועיין בר"מ פי"א מה' ט"צ דצפור השחוטה מפה"ש למדו וזה וכו' לרבות הציפור השחוטה וכל ציפור וכו' והאוכל מציפור השחוטה עובר בעשה ולא תעשה ועיין ברמב"ן במנין של הלאוין דמונה לעשה ולא תעשה בפ"ע ולוקין והשיג על הר"מ שנראה מדבריו דאין לוקין ע"ש וע"ל במצוה קנ"ז אם כן ביש עוף טמא או נבילה ויש ציפור שחוטה דעל עוף טמא או נבילה אינו רק עשה ולא תעשה ועל הציפור השחוטה יש ג"כ עשה ולא תעשה כמו בעוף טמא וחוץ לזה עובר בעשה ולא תעשה זו ועשית ולא תסור אסור להאכילו צפור השחוטה רק הטמא או נבילה דהוא קל מצפור השחוטה וכן אפשר ח"כ כגון חלב ודם הוא קל לגבי צפור השחוטה דהוא שני לאוין לדעת הר"נ ביומא דריבוי לאוין הוא חמור מאיסור כרת וסקילה ומובא בח"ז כ"פ אם כן בכל אמא"כ שמאכילין לחולה צריכים לידע איזה מפורש בתורה ואיזה מפה"ש להאכילו הקל היינו הדבר שמפורש האיסור בתורה הוא הקל והוא הערה חדשה בעזרת השי"ת לא ראיתי מי שהתעורר בזה. וכ' הרהמ"ח ומה שאמרו שאין ב"ד רשאין לבטל מה שאסרו ב"ד הקודם ואפילו אם יראה בדעתו שאין אותו הדבר אסור מדין הלכה וכו' אלא אם כן גדול וכו' נראה מדבריו אם הב"ד אסרו מחמת הלכה לא יוכל ב"ד אחר לבטל דבריהם אלא אם כן וכו' אבל ל' הר"מ פ"ב כ"ה ב"ד הגדול שדרשו באחת מן המדות וכו' ודנו דין ועמד אחריהם ב"ד אחר לסתור וכו' סותר ודנין כפי מה שנראה בעיניהם שנאמ' אל השופט וכו' ולא התנה דצריך שהב"ד השני יהי' גדול בחכמה ובמנין מהב"ד הקודם ואח"כ כתב ב"ד שגזרו גזירה או תקנו תקנה וכו' ועמד ב"ד אחר ובקשו לבטל צריך שיהיה גדול מב"ד הקודם בחכמה ובמנין וכו' נראה דוקא בתקנה או גזירה א"י לבטל אלא אם כן וכו' אבל בפי' התורה שזה דורש במדה זו וזה דורש במדה זו יכול אפילו ב"ד קטן לסתור דבריהם וע"ז נאמר ואל השופט וכו' יפתח בדורו וכו' וכן כתב הכסף משנה והדברים ברורים מצד הסברא ג"כ. וגם למ"ש לעיל יש נ"מ דידוע דעל לאוים שאין בהם מלקות אם עבר אינו פסול לעדות מן התורה ע' בחוה"מ סי' ל"ד ומבואר באחרונים שם דעל לאו שניתן לאמב"ד אף שאין לוקין מכל מקום נפסל לעדות מן התורה דהלאו חמור אם כן בעבר על לאו שאין בו מלקות צריך לראות אם על לאו המפורש בתורה עבר אינו נפסל ואם הלאו הוא מפי השמועה או בי"ג מדות אם כן נפסל לעדות דעבר על לאו שניתן לאמב"ד היינו לאו דלא תסור ובעזהשי"ת הוא דבר חדש ובס"ד אשנה פ"ז. והאמת דרוב דיני תורה מפי השמועה חוץ מה שנדרש בי"ג מדות דאינו מפורש בקרא ואין הצדוקים מודים ואפילו לולב וכדומה ואינו נקרא מפורש בקרא רק מה שהצדוקים מודים עי' בהוריות דף ד' אבל כל הדברים שמענו איש מפי איש עד מרע"ה דד' מינים הם אתרוג וכו' וכדומה עיין בר"מ בהקדמתו לפי' המשניות כ"ז הוא מפי השמועה אף על פי שהר"מ אינו מביא בכ"מ מפי השמועה כי לפנינו א"צ להביא כי אנחנו מאמינים בני מאמינים בתורה שבע"פ אשר דרשו חכמינו זכרונם לברכה במקרא אך דברים שהם מפשט המקרא והי' נראה לנו שהוא מדרבנן ע"כ כ' הר"מ והודיע לנו שהם מפי השמועה שקבלנו איש מפי איש עד מרע"ה אבל באמת רוב דיני התורה הם מפי השמועה אם כן לענין חולה להאכיל אותו הקל או לענין פסולי עדות יש הרבה דינים מאד וצריך לחקור בכ"ז והוא הערה נפלאה בעזהי"ת אשנה פ"ז לברר כל הדברים אשר הם מפי השמועה או בי"ג מדות דהם חמורים ממפורש בתורה ואפילו מחייבי כריתות ומב"ד לשיטת הר"נ מחמת הריבוי לאוין וגם לענין עדות כמ"ש ובעזהשי"ת הגומר עלי אברר זה ועכשיו אין הזמן מסכים לזה.