ומבואר בפסחים דף ע"א דמרבינן ליל י"ט אחרון לשמחה דכתיב והיית אך שמח לרבות ליל י"ט אחרון וע"ש תוס' דכל הלילות צריכין ריבוי על כל פנים הדין כן דגם הלילה חייב בשמחה וע' רש"י דיום אחרון אינו חייב בשמחה והתוס' השיגו עליו דאף יום האחרון חייב בשמחה ע"ש ואפילו לרש"י היינו דוקא שמיני של חג אבל שביעי של פסח בודאי חייב בשמח' ע"ש בש"ס ותבין. ורש"י סותר דבריו דבפ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ח ע"ב) פי' דמרבינן ליל י"ט אחרון ומכ"ש יום אחרון ועיין במהרש"א שעמד בזה ועיין בצל"ח מה שתירץ. ומדברי הר"ם בה' י"ט נראה ג"כ שכתב ח' ימי החג כו' דגם י"ט האחרון חייב בשמחה וגם הלילות שסתם הדבר מבואר דחייב בשמח' כל ימות הרגל ובלילות ג"כ. ומבואר שם בש"ס יכול ליל י"ט הראשון ת"ל אך חלק כו' ובליל י"ט הא' א"ח בשמח' וע"ש הטעם דממעטינן ליל י"ט הראשון שאין שמחה לפניו והר"מ סתם הדברים ומכל מקום הדין אמת דמבואר בברייתא להדיא. ועיין בשו"ת ש"א סי' ס"ח דמפלפל בזה ומסיק להלכה דלילי י"ט הא' א"ח בשמחה מן התורה רק מדרבנן ע"ש ומכל מקום אני לך. והשמח' בשלמי שמח' א"צ זביחה בשעת שמח' היינו בי"ט דאיפסקא הלכתא דא"צ זביחה בשעת שמחה הלכך אפילו שחט מעי"ט שלמי שמחה יוצאין ידי שמחה בי"ט הראשון של רגל וכן בחגיגת י"ד יוצא י"ח שמחה בראשון של פסח כיון דא"צ זביחה בשעת שמחה עיין בר"מ פ"ב מה"ח. ועיין בספר ש"א בה' ר"ה דגם ר"ה חייב בשמחה חוץ משלמי שמחה אבל שאר שמחות חייב וצ"ע ואכמ"ל. ודעת הר"מ והרהמ"ח דנשים חייבות במצוה זו מן התורה וכ"כ הר"מ כאן ובפי"ב מה' עכו"ם. אבל דעת הראב"ד דנשים פטורים ממצוה זו רק אשה בעלה משמחה היינו דמצוה על הבעל לשמחה או השרוי אצלה והוא פלוגתא בקידושין ועיין בר"ה בסוגיא דב"ת ובר"מ פי"ג מה' מעה"ק והר"ם פוסק כר"ז והראב"ד פוסק כאביי ועיין בשו"ת ש"א סי' ס"ו שפלפל בזה באריכות. והנה לשיטת הר"מ כל אישי ישראל חייבים במצוה זו הן בשאר מיני שמחות בכ"ז והן בשלמי שמחה בזמן המקדש חוץ מאותן שאינם ראוים לאכול בקדשים וחוץ מחרש שוטה וקטן שפטורים כמו שפטורים מכל המצות ולדעת הראב"ד נשים ועבדים פטורי' דהוי מצות עשה שהז"ג. וטומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק. ומי שח"ע וחב"ח חייב מצד חירות ואכמ"ל יותר. וא"י בבשר חטאות העוף ובמנחות דבעינן בשר בהמת קדשים דזה הוי שמחה:
מנחת חינוך · סימן תפ״ח, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
