מנחת חינוך · סימן מ״ח, ט׳

ודע דהא דבן מותר להכות לאביו המסית אפילו עשה תשובה כמ"ש דהתורה גילתה לא תחמול ול"ת עליו גם זה בכלל דוקא אם הבן הי' המוסת כגון אב שהסית לבנו אבל אם לא הסית לבנו רק לאחרים דינו לגבי בנו כשאר מחויבי מיתה ואם עשה תשובה נהרג עליו כי אלו הלאוין אינו רק להמוסת ע' הלכות עכו"ם ה"ד ואסור למוסת לאהוב את המסית ואסור למוסת ללמוד זכות שנאמר ולא תחמול ואם ידע לו חובה אינו רשאי לשתוק שנאמר ולא תכסה וכו' אם כן נראה מבואר בדבריו דהלאוין הללו הם דוקא על המוסת אבל לא על אחר וכ"נ לשון התורה כי יסיתך וכו' לא תאבה כו' ולא תחמול ומדבר לנוכח למוסת כמו שהתחיל לא תאבה וכו' דהיא אזהרה למוסת כן כל הלאוין הללו אזהרה למוסת וכ"נ מדברי הרהמ"ח לקמן פ' ראה ע"ש וכן בס' הסמ"ק לר"מ מצוה י"ז בל"ת עד מצוה כ"ב כתב בכ"א דהמוסת מוזהר מבואר דהלאוין הללו רק למוסת כנלע"ד ועמש"ל אי"ה פ' ראה. והנה מבואר בלשון תדבר"י חוץ ממסית שנאמר לא תחמול כו' ובאמת דלאוין הללו הם כתובים בתורה במסית והר"מ כאן כ' לכל אין נעשה כו' חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה לא תחמול כו' וא"י מנ"ל לרבינו הר"מ מדיח כיון דלא סיים תנא דבי ר"י רק מסית אם כן דוקא מסית. ואפשר דהלאוין הללו אינם במדיח דכך הוא גזה"כ. ובר"מ שם ב"ה מונה ג"כ הלאוין במסית ולא במדיח אם כן מנלי' להר"מ לחדש ד"ז לפטור ממיתה בעשה תשובה דבר שאינו מבואר כלל וצ"ע. ועמש"ל פ' ראה בעזהשי"ת.