מנחת חינוך · סימן תע״ז, ד׳

התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת אף על פי דא"י לתבעו כן מבואר בר"מ מהירושלמי ועיין בכסף משנה בשם מהר"י קורקוס כיון דתפיסה מהני קרינן לא יגוש. ועיין באורו"ת מביא בשם בעל התרומות דדוקא אם התנה שלא יתבענו בשביעית שביעית משמטת אבל אם התנה שלא יתבענו לעולם אפשר לא הוי בגדר חוב ואין שביעית משמטת וגם על דין שלא יתבענו בשביעית כתב הבעל התרומות על הר"מ דלא בריר לן ועיין באורים ותומים שפלפל בדברי הירושלמי. המלוה את חבירו והתנה שלא תשמיטנו שביעית משמט דאין בידו לבטל דין שביעית התנה שלא ישמיט הוא חוב זה בשביעית תנאו קיים שכל תנאי שבממון קיים ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב כן מבואר בר"מ ובראשונים. ומה שקשה על הר"מ מהלכות מכירה דפוסק שם כרב דתנאו בטל גבי אונאה ע' באחרונים ואין כאן מקומו. המלוה על המשכון אינו משמט הן בשעת הלואה והן משכנו שלא בשעת הלואה ועיין בספר גדולי תרומה דדעתו אפילו המלוה תופס מטלטלין אינו משמט. והאו"ת השיג עליו דזה לא הוי משכון כיון דשלא ברשות ב"ד הוא ועיין בספר קצוה"ח שדעתו כדעת הגד"ת דבתופס מעצמו ג"כ דין משכון עליו ועיין בקצה"ח בסי' ע"ב דדעתו אם הלוה נתן לו בעצמו לאחר ההלואה משכון הו"ל דין משכון דאינו משמט וע"ש מה שמביא בשם הר"י הלוי והדברים ארוכים. ובמעות היתר על המשכון דעת הר"מ דמשמט ודעת הרב המחבר דאינו משמט והוא מחלוקת בין הראשונים ובש"ע הובאו שני הדיעות והדברים ארוכים. ומשכון קרקע באתרא דמסלקא או לא מסלקא ע' בש"ע ובטור ובב"י. והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט מן התורה כן מבואר בר"מ ובהרבה ראשונים והשיגו על רש"י שכתב שזה תקנת פרוזבול רק זה דין תורה ועיין בש"ע. ומ"ש הרהמ"ח דר"ג וב"ד וכו' כבר כתבתי דצ"ע דר"ג וב"ד הוא רק תקנת פרוזבול ולא מן התורה ע' לעיל. וכל מעשה ב"ד אינו משמט והוא גם כן מה"ת. והמוסר שטרותיו לב"ד שהוא מן התורה אינו מבואר אם צריכים ב"ד סמוכים ככל דבר של תורה או בכל ב"ד אפילו הדיוטים סגי. וראיתי בבעה"ת שכתב אף בג' הדיוטות סגי ולא הביא ראיה לדבריו ויש לספק אפשר דג"כ ב"ד קרובים כשרים כיון דאין צריך ב"ד כדין תורה רק שלשה סגי בכל שלשה וצ"ע. ועיסקא מבואר בש"ע שמשמט פלגא שהוא מלוה ועיין באורים ובקצה"ח מה שפלפלו בזה ומכל מקום אני לך. וכמו ששמיטה משמטת חוב כך משמטת שבועה שאם חייב איזה שבועה על חוב ועברה השמיטה פטור מהשבועה דלא יגוש מכל מקום בין ממון בין שבועה ואם כפר בחוב ועברה עליו שמיטה ועדיין בכפירתו ולאחר שמיטה הודה או באו עדים אינו משמט כ"ה דעת הרמב"ם נראה אף דלא נשבע רק כפר אינו משמט והראב"ד הקשה עליו האיך שביעית משמטת שבועה כיון דאם יודה ישלם ובעה"ת כתב דהוא גזה"כ דאינו נשבע אף דחייב לשלם והר"ן כתב דהמשנה מיירי במודה במקצת ונתחייב שבועה קודם סוף שמיטה ועברה שמיטה כיון דחלק הודאה נשמט אף דחלק הכפירה לא נשמט על כל פנים אינו מודה במקצת ע"כ אינו נשבע ולא זכיתי להבין דברי הר"נ דל"מ במודה במקצת ונתחייב שבועה ואח"כ שילם חלק הודאה או מחל דלא יתחייב שבועה דהו"ל ככופר הכל דז"א רק בשעת הודאה שאומר הילך והוא כופר הכל בשעת התביעה אבל אם הודה במקצת ולא אמר הילך בשעת התביעה אפילו שילם המקצת קודם שפסקו לו שבועה ומכש"כ לאחר שפסקו לו שבועה לא מצינו שיופטר מהשבועה ע' בסי' פ"ז אם כן כאן דנפסק לו שבועה ואחר כך נפקע חלק הודאה נראה דודאי לא נפקע השבועה מטעם כופר הכל וצ"ע. וראיתי באורו"ת שהסכים לדעתו ואני לא זכיתי להבינם. ודעת הראב"ד והטור דוקא בכפר ונשבע אינו משמט אבל בכפירה בלא שבועה משמט ע"כ ניחא דמשמטת שבועה דכ"ז שלא נשבע משמט רק בנשבע אינו משמט ע' בטור ובש"ע והרהמ"ח לא הביא דין דמשמטת שבועה וגם אינו מביא מלוה ונעשה כפרניות מה דעתו בזה. ופשוט דער"ה של מוצאי שביעית בה"ש אסור לתבעו כי הוא ספק ועובר מספק בלאו ועשה וגם אם תפס לא מהני תפיסה בספק ממון ולדעת הר"מ מהני תפיסה ואיסורא דעבד עבד כמ"ש דודאי אפילו אם לקח מאתו והחזיר לו מכל מקום לא תיקן הלאו ועשה של לא יגוש והוי לי' רק ספק ממון ומהני תפיסה לדעת הר"מ. ואם הלוה לו בין השמשות גם כן בלילה משמט מספיקא דאיסורא וגם ספיקא דממון ולענין תפיסה תלוי בשיטות הנ"ל. ובדין הא' אפשר נהי דהמוחזק היינו הלוה יש לו חזקת מ"ק המלוה יש לו חזקת שהוא עדיין יום כמבואר בשבת בין עיולי יומא לאפוקי יומא וזה צריך לעיין בדיני תפיסה וצריך חיבור מיוחד ואין כאן מקומו ובאתי רק לעורר. ויש לספק קצת אם אחד נתחייב שבועה מן התורה על חוב ששביעית משמטת השבועה ובשעה שנתחייב השבועה גלגל התובע שבועה מדברים שאין שביעית משמט כהקפת חנות וכדומה ועברה עליו שביעית קודם שנשבע דנפטר מעיקר השבועה כמ"ש דשמיטה משמט שבועה אי צריך לישבע על הגלגול אם דמי להא דמבואר בסי' צ"ד אם אמר שרוצה לשלם על עיקר שבועה אין שומעין לו וצריך לשלם הגלגול או לישבע כיון דכבר נתחייב ה"נ אף על גב דנפטר מעיקר השבועה מכל מקום כבר נתחייב בגלגול או אפשר דוקא התם דהוא בעצמו רוצה לפטור עצמו משבועה אין שומעין לו ואפשר דחיישינן להערמה אבל הכא דאפקעתא דמלכא הוא עיקר השבועה א"צ לישבע על הגלגולים ג"כ והדברים עמוקים ואין כאן מקומו. כתבתי לעיל דדעת הגד"ת אפילו משכון דתפס מעצמו אינו משמט והאורו"ת השיג עליו דתפיסה ל"מ רק משכון והקצה"ח כ' דתפיס מטלטלין דינו כדין משכון אם המלוה תופסו למשכון כמבואר בר"מ ובאה"ע ע"ש. ונראה פשוט דשנים שהלוו זל"ז משמט דלא הוי כמשכון כיון דהוא בתורת הלואה ונ"מ מאי דמשמט הא אף אם אינו משמט אין אחד פורע לחבירו אך באמת אם אינו משמט זה גובה וזה גובה ונ"מ לענין עדיות ובינונית כמבואר בסי' פ"ה אך אם משמט כ"א עומד במקומו בשלו. ואם אומר שתופס למשכון צ"ע כיון דבהלואה אתי לידו אם יכול לתפוס למשכון וצ"ע בסי' פ"ה ובאתי רק לעורר. ודין פרוזבול דהוא תקנה דרבנן אין ענין לכאן כי אנחנו כותבים דין המצוה עפ"י ד"ת. ונוהג בכל אישי ישראל וכו':