מנחת חינוך · סימן תע״ו, א׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

לנגוש העכו"ם וכו' את הנכרי תגוש וכו'. מבואר בר"מ פ"א מה' מלוה ולוה ודעת הרמב"ן אינו כן אלא ישראל עובר על עשה ג"כ חוץ הל"ת וגם הרב המגיד מביאו ומ"ש הרהמ"ח דהלאו הוא ולאחיך לא תגוש זה הלשון אינו בכתוב רק קודם לזה כתיב לא יגוש וגו' והלאו הזה הוא בשמיטה אבל הלאו התמידי הוא בפ' משפטים לא תהיה לו כנושה וכן מבואר בר"מ כאן. ונראה אם אינו נוגש את העכו"ם מחמת חמלה עובר ג"כ על לאו דלא תחנם עיין ר"מ פ"י דעכו"ם. ומ"ש הרהמ"ח דלהרמב"ן אריכות חוב לעכו"ם אינו מעלה וכו' נראה דאיסור איכא כל שעושה טובה לעכו"ם אך בעשה זו אינו עובר לדעתו כנ"ל. וגר תושב דמותר ליתן לו מת"ח אין מצוה לנוגשו אף לדעת הר"מ כי מצוה להחיותו וכתיב לנכרי וגו' היינו עכו"ם וגם אינו בכלל ישראל לנגוש כי ג"ת לאו בכלל רעהו הוא ולאו בכלל עכו"ם וז"פ. ובעזה"י לקמן במצוה לנכרי תשיך יתבאר עוד בזה. ומצוה זו נוהגת בכל אישי ישראל:
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.