מנחת חינוך · סימן תס״ד, א׳

לשרוף עיר הנדחת וכו' שנאמר ושרפת וכו'. דינים אלו מבוארים בפ"ד מהלכות עכו"מ והוא ענין ארוך ואכתוב בקיצור כדרכי בס"ד ונכלל כאן דין המדיחים ג"כ. והרהמ"ח כתב הלאו בפ' משפטים ויעדנו שם לכתוב כאן וכ"ה. מדיחי עיר מישראל באופן שהעיר נעשה עהנ"ד עפ"י הדינים שיבואר אח"ז בס"ד המדיחים הללו הם חייבים סקילה אעפ"י שהנדחים הם בסייף כמו שמבואר אח"ז בס"ד והוא קלה מסקילה המדיחים חייבים סקילה ומבואר בסנהדרין במשנה דף נ"ג ובדף פ"ט פלוגתא דרבנן ור"ש דרבנן סברי דהם בסקילה ור"ש פליג והלכה כרבנן והוא גזה"כ ואפילו אם המדיחין לא עבדו עכו"ם כלל רק שהדיחו העיר לעבוד ע"ז ועבדו כמו שיתבאר בס"ד עונשין המדיחים בסקילה. וד"ז אף שלא עבדו המדיחין מניין יצא לרבינו הר"מ עיין בכסף משנה מ"ש. ועיין בס' משנ"ח דדחו הוכחתו וכתבו טעמים אחרים ע' בדבריהם על כל פנים הדין אמת ודינם ככל ח"מ דממונם מותר ושייך ליורשים דרק בהמודחין ממונם אבד כמו שמבואר בתורה. ואם המדיחים ג"כ עבדו עכו"ם אם מצטרפין לעיר יתבאר בעזה"י בסמוך (עכ"פ אם יש רוב העיר בלא הם, הם בסקילה וממונם ליורשים אפילו עבדו ויתבאר עוד בסמוך בס"ד). וצריכים התראה ככל ח"מ ודיני התראה מבואר בר"מ פי"ב מה"ס דרק המסית א"צ התראה גמורה כמו שמבואר בסנהדרין דף פ' ודף ח' ומבואר בר"מ פ"ה וכתבנו לעיל אבל המדיחים הם ככל ח"מ ולא יצאו מכלל כל העונשים ועיין ברש"י דף קי"א בסנהדרין מפורש להדיא זה. ועיין בס' משנ"ח שחקר לדעת הר"מ פ"ב כאן לענין מגדף דדעת הכסף משנה בר"מ דא"צ התראה כיון דהוא רק דיבור ועיין בר"מ פ"כ מהל' עדות בר"מ ובראב"ד דעהנ"ד אינה נעשית עד שיעבדו המודחים אם כן גם כאן הוא רק דיבור אך כיון והו"ל דיבורם גורם למעשה והו"ל מעשה דצריך התראה ע"ש וגם בל"ז דעת הכסף משנה אינו ברור ואין להאריך. והנה המדיחין א"ח עד שיעבדו המודחין וכמה תנאים באופן שהעיר דנין בה דין עהנ"ד אז חייבים ועיין בס' משנ"ח שהקשה נהי דקיימא לן התראת ספק שמה התראה כמבואר בר"מ פי"ז מהל' סנהדרין והוא לאו המפורש בתורה עיין בר"מ פ"ה מהלכות שבועות מכל מקום הא כתבו התוס' בכתובות דף ט"ו ע"א בד"ה א"נ וכו' אף דה"ס הוי התראה דוקא בנותר או בהכה א"ז וכו' שיודע בודאי שיבוא לידי איסור אם יותיר או יכה שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא א"י שודאי יבוא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה והיינו בזורק אבן ועומדים ישראלים ומצרים ע"ש אם כן ה"נ דלמא לא יעבדו המודחים כלל ולא איתבררא מלתא בשעת התראה ע"ש. ואפשר כיון דהתראה הוא על האיסור לאו ג"כ והלאו דמדיח עובר בשעה שמסית לחבירו דהלאו הוא ושם וכו' לא ישמע על פיך נהי דהתראה צריכים ג"כ להתרות בו מיתה כמבואר בר"מ פי"ב מהלכות סנהדרין מכל מקום הס' על המיתה ועל הלאו הוי התראת ודאי אפשר דהוי התראה לענין מיתה ג"כ. ועיין בתוס' שדקדקו בלשונם שכתבו דא"י שודאי יבוא לידי איסור שא"י וכו' והיינו דוקא בא"י אם יבוא לידי איסור אבל כאן דיבוא לידי איסור רק על המיתה הוא ספק בכה"ג שמה התראה והלאו עוברים בכל ענין וע"ש שכתב יש לחלק ואפשר כוונתו כמ"ש ומכל מקום הניח בצ"ע והיינו דהלאו לא ישמע וכו' עובר אף בלא עבדו המודחים. ומכל מקום אין לוקין דהו"ל לאו שניתן לאמב"ד או לאו שאב"מ. והנה זה מוסכם כנראה מדברי הר"מ כאן בהודחה מועטה דאין המדיחין בסקילה ה"ה באיזה אופן דאין העיר נעשית עהנ"ד כגון ירושלים וערי מקלט ועיר היושבת על הספר כיון דאין נעשין עהנ"ד מגזה"כ ה"ה דאין עונשין המדיחין וכ"כ הגאון בעל משנ"ח דגזה"כ כ"ה דעונש המדיחין תלוי אם נעשה עהנ"ד נענשין ואם לאו אינם נענשים. ונראה פשוט דכל היכי דנעשית עהנ"ד בכל הדינים המבוארים אך אין הב"ד יכולים לדונם דצריכים ישראל להלחם עמהם אם הם גבורים ואין יכולים לכובשם ולא לעשות בהם דין מכל מקום בודאי המדיחים נסקלים כיון דחייבים העיר העונש רק עומדים על נפשם מ"ל בזה והו"ל בודאי עהנ"ד וחייבים המדיחים וז"פ לא ניתן לכתוב מרוב פשיטתו.