מנחת חינוך · סימן תנ״ד, ב׳

והנה כמה מצות שהוסיפו חכמינו זכרונם לברכה כגון נר חנוכה ונט"י וכדומה שהם דברים חדשים ולא הוסיפו במצות התורה נראה דודאי לא שייך ב"ת כי התורה נתנה רשות לחכמים לתקן תקנות הן בקום ועשה הן בשוא"ת לפי הזמנים ולא ראיתי בדברי הראשונים שיהי' זה בכלל זה ויתרצו הדברים כי הלאו הזה אינו אלא שלא נוסיף במצוה של תורה איזה הוספה. וגם לפי הטעם שכ' הרהמ"ח דהאדון ב"ה בתכלית השלימות וכל ציווי' בתכלית השלימות והתוס' בהם חסרון וזה שייך במצות שצוה אז והוא ית' צוה בודאי הם בתכלית השלימות אבל מה שלא צוה אז ונתחדש אח"כ הסיבות שחז"ל הסכימו לתקן כגון נ"ח ע"י הניסים בימי יונים וכדומה דלא הי' אז זמנם אין שום גרעון בהציווי של האדון ב"ה ולא שייך כלל ב"ת. אדרבא נצטווינו שלא נסור מדבריהם בלאו דלא תסור ובעשה על פי הדבר וכו' כמבואר בר"מ ובראשונים אין כאן מקומו. ול"מ במה שחז"ל מתקנים דהתורה צותה לשמוע דבריהם אלא אפילו יחיד כגון שנעשה לו איזה נס וקובע לעצמו שיקרא הנס בכל שנה או שיעשה משתה התעלה על דעתך דהוי מוסיף מצוה דזה אין גרעון במצות התורה וז"פ. אך לשיטת הר"מ בסייג שאם אומרים שהוא מן התורה הו"ל ב"ת ה"נ במצוה חדשה שאם הב"ד אומרים שהמצוה זו הוא של תורה עוברים בבל תוסיף. אך אפשר לומר דדוקא בגוונא שצייר הר"מ גבי בב"ח דבפסוק כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ומפי השמועה למדו דבכלל הכתוב הזה ה"ה כל מיני בהמה וכל מיני חלב והם אומרים שגם בשר עוף הוא בכלל הפסוק הזה אף על פי שלא נתפרש כמו בשר שאר בהמות וחיות דג"כ לא נתפרשו עוברים על ב"ת דהם מוסיפים בכתוב. אבל איזה דבר חדש הן תקנה בקום ועשה והן סייג בשוא"ת שאינם יכולים להסמיכו לקרא כלל אפילו אם אומרים שהם מן התורה מאי איכפת לן זיל קרי בי רב הוא דאינו מבואר כלל בתורה ואינם עוברים בב"ת אם הם אומרים שהם מן התורה רק בדבר שנוכל להסמיך אל הכתוב אבל בדבר שידוע הוא שאינו בכתוב כלל לא שייך ב"ת כלל אף שאומרים שהוא מן התורה כנ"ב.