מנחת חינוך · סימן תמ״ב, ג׳

והנה הר"מ שכ' דינים הללו בזה"ז דאין פודין בירושלים ועוד דינים הכל מדרבנן לשיטתו בפ"א מן התורה דתרומות ומעשרות בזה"ז ואפילו בימי עזרא אינו רק דרבנן ולשיטות הסוברים דבזה"ז תו"מ בא"י הם מן התורה כל הדינים הם מן התורה רק אין אוכלים מע"ב בירושלים בלא בהמ"ק וזה גזה"כ כמו שמבואר בר"מ כאן מפי השמועה למדו מה בכור וכו' אף מע"ב אינו נאכל אלא בפני הבית. והעיקר תלוי אם יש מזבח ע' בזבחים דף ס' ובמכות כאן אבל לענין שאין פודין בירושלים או לאחר שנכנס ויצא חוץ לירושלים ואכלו שחייב חייב בכ"ע. ולכאורה אפשר לומר כיון דקיימא לן מע"ש שנטמא פודין אפילו בירושלים דכתיב כי לא תוכל שאתו והיינו אכילה ע' בגמ' כאן וכן לאו הזה דאינו חייב רק בנכנס וילפינן מדכתיב לפני ה' וכו' תאכלנו וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כל היכי דקרינן לפני וכו' קרינן לא תוכל וכו' אם כן כיון דאם אין בית אין ראוי לאכילה אפשר שפודין ג"כ בירושלים כמו בנטמא וכן לאו הזה אינו עובר כיון דלא קרינן לפני ד' תאכלנו ומה שמבואר דאינו נפדה בזה"ז אפשר דהוא רק מדרבנן אך דנראה בהרבה מקומות דהוא דאורייתא ע"כ יש חילוק בין נטמא ובין אין מזבח כמו דקיימא לן המעלה תמימים בזה"ז בחוץ חייב ועיין בתוס' שהקשו הא אין ראוי לפתח אה"מ דאין מזבח. ועיין בזבחים ד' נ"ט בתוס' שהקשו זה ותירצו ואפשר לומר דזה אינו מחוסר דיכול לבנות מזבח ה"ה נמי כאן הו"ל אינו מחוסר מזבח ואין פודין וגם חייבים באפקי' ואכלו. ולשיטת הראב"ד בפ"ו מהלכות בית הבחירה דקדושת ירושלים בטלה האידנא אם כן בוודאי אינו חייב בלאו זה בזה"ז והדברים הללו עתיקין וארוכים מאוד אין כאן מקומו ובאתי רק לרמוז. והנה מע"ב פודין אותו בחוץ על כסף או פירות עיין בר"מ הדינים והכסף או הפירות צריך להוליכן לירושלים ולאכלן שם כמו שמבואר בתורה וצרת הכסף והלכת וכו' ומלא מזה כל מסכת מע"ש ובר"מ. אך נ"ל דמעות מע"ש בוודאי עובר בעשה אם אוכל בחוץ כמ"ש בתורה דיוליך הפדיון לירושלים אבל בלאו הזה נראה דאינו עובר דלא כתיב רק מעשר דגנך וכו' היינו המעשר עצמו אבל פדיון המעשר אינו עובר בלאו ואינו חייב מלקות כנ"ל וכן נראה מדברי הר"מ דהוי לו לפרש הן מע"ש והן פדיון מעשר נראה דפדיון המעשר אינו עובר בלאו הזה. והנה לאו הזה הוא ככל מאכ"א שבתורה וחייב מלקות על כזית וח"ש אסור מן התורה ולכל הענינים לענין שלא כד"א ולענין בין השינים ובין החניכים כמבואר בר"מ פט"ז מהלכות מאכ"א כלל לכל מאכ"א ה"ה כאן. ואפשר דכאן ח"ש חמור יותר או שלא כדר"א נהי דאינו עובר על הלאו מכל מקום כיון דאיכא עשה וצרת הכסף וכו' כמ"ש התוס' אם כן עובר בלאו הבא מכ"ע אפשר בכ"ש ג"כ עובר. ע' בפתיחה בפרמ"ג יו"ד בהל' שחיטה ונ"מ לענין שבועה וגם להסוברים דשלא כדר"א הוא רק איסור דרבנן כאן עובר בעשה והדברים ארוכים ועתיקים ובאתי רק לרמוז. והנה בכלל דגן הם חמשה מיני דגן כמו בחלה ובחמץ והרבה ענינים ומצטרפין זה עם זה עי' במס' חלה ומכ"ש כאן דהם מל"א וז"פ. והנה אנן קי"ל כר"א בפסחים דכ"מ שנאמר לא תאכל איסור הנאה במשמע וכן פסק הר"מ בפ"ח מהלכות מאכ"א אם כן מע"ש חוץ לירושלים אסור בהנאה ולא ראיתי זה. והנה לענין מכירה ונתינה תלוי אם ממון גבוה הוא אך לענין שאר הנאה כגון להריח בפירות מע"ש וכדומה הנאה שאין בה חסרון לא ראיתי בר"מ דיכתוב דאסור בהנאה. ועיין בבכורות דף י' גבי כסף צורי ובקידושין וצ"ע למה לא יהי' אסור בהנאה דל"מ היתר שהתירה התורה ואמאי לא מפלפל הש"ס בפסחים בסוגיא דחזקיה ור"א בזה וצ"ע בזה. ונוהג לאו זה בכל אישי ישראל ואפשר לומר לפי מאי דפסקינן דמע"ב ממון גבוה הוא אם כן עכו"ם האוכלו ח"מ משום גזל דהם מז' מצות ומ"ל גזל הדיוט ומ"ל גזל גבוה וישראל זוכין בירושלים משולחן גבוה אבל עכו"מ יוכל להיות דחייב משום גזל וכבר כתבתי כ"פ בח"ז דוגמא לזה וא"צ לכפול. ונראה דד"ז דפודין מע"ש כמבואר בתורה אפשר דאין חל הפדיון רק לאחר שקרא שם מע"ש אבל אם הפירות עדיין בטבלן אעפ"י דקיימא לן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין לענין אם נכנסו בירושלים בטבלן עוברים על לאו זה כמ"ש לעיל מכל מקום אין יכולים לפדות כ"ז שהם בטבלן להיות תיכף חל עליהם הפדיון שיהי' חולין ולאכול הטבל כגון אם טבול למע"ש בלחוד דנאמר דיהי' חל הפדיון והם חולין אם כן מותר לאכול ואינו טבל כי כ"ז שלא הפריש ולא קרא שם מע"ש אינו מועיל הפדיון ע' בכמה משניות במס' דמאי ובכ"מ בש"ס נראה כן ולדעתי הוא פשוט וא"צ להאריך בראיות. ועיין בצל"ח בפסחים דף ל"ו שחידש דאף דקיימא לן מחיצות לקלוט הוא רק מדרבנן ובחזר והוציאו חוץ לירושלים יש לו פדיון מן התורה היינו דוקא מע"ש שהי' לו על כל פנים דין פדיה ואח"ז נכנס לירושלים אין המחיצות קולטות מן התורה לאפקועי מיני' דין פדיון אבל בתבואה שגדלה בירושלים דלא היה לה בשום זמן דין פדי' אם הוציא ג"כ אין פודין כי בכה"ג קולטין המחיצות מן התורה ואין להם פדיון מה"ת. ולפי דבריו ולפמ"ש פירות בטיבלן שנכנסו בירושלים כיון דלא הי' להם קודם שנכנסו דין פדיון דלא הפריש עדיין אם כן קלטו המחיצות מן התורה דלענין קליטה קלטו בטבליו לאחר שנגמרו מלאכתן כמ"ש ואין להם פדיון מן התורה אף לאחר שיצאו. ועיין במכות כאן דף כ' משמע אף דנכנסו בטבלן מחיצה לקלוט אינו רק מדרבנן ויש לחלק. וגם הגאון הנ"ל כ' דל"מ כן והנה הענינים אלו עמוקים מאוד ומ' מקום אני לך והשי"ת יעזרני לברר הדינים הללו וממש על כל מצוה צריך חיבור מיוחד ובאתי רק לעורר. מבואר להדיא דמחיצות לקלוט רק מדרבנן ובטבלן לא גזרו רבנן אף דלא היו בני פדיון קודם ויש לחלק. עיין בר"מ פ"ג מהלכות מעשרות הלכה ז' שכ' דהקובע למעשרות שלא מדעת הבעלים באחד מהששה דברים דנקבעו למעשרות ע"ש ובכ"מ דהוא מהירוש' ונראה דכאן אם אחר הכניס הפירות בירושלים שלא מדעת הבעלים מכל מקום עוברים בלאו הזה וכן לענין פדיון אין חילוק בין בעלים לאחרי' דאם הי' איזה חילוק היה מפורש בר"מ כ"נ: