מנחת חינוך · סימן ת״ל, א׳

לברך את השי"ת אחר שיאכל וישבע מלחם או מז' המינים כו' ונאמר ואכלת ושבעת כו'. מצוה זו מבואר בר"מ פ"א מה' ברכות ובפרקים מפוזרים שם ובטור או"ח בסי' ק"פ והרהמ"ח האריך. ודבר הנהוג בזמנינו והאריכו הראשונים והאחרונים אין דרכי להאריך ואכתוב בקיצור קצת הערות בס"ד. והנה על הלחם מה' המינים כ"ע סוברים שברכת המזון הוא מן התורה ועל המזון מה' מינים שאינו לחם כגון הפת הבאה בכיסנין צ"ע אם הוא מן התורה וכן שבעת המינים כגון גפן כו' יש דיעות אם הוא מן התורה היינו ברכת מעין שלש ורומז הרהמ"ח ועי' בראשונים שהאריכו בזה הרבה. ורוב הראשונים ס"ל דדוקא בשבע הוא מן התורה והדברים עתיקים. וז"פ דהנאת גרונו לחוד ל"מ היינו אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל אפילו כ"פ עיין בר"מ בהל' מכ"א ומובא בח"ז כ"פ כיון דבעי שביעה ואין שביעה אלא במילוי הכרס עי' בחולין סוף פ' גה"נ וביומא פ' יה"כ ובמצות יה"כ לעיל. וגם אם אכל הרבה ושבע אך אכל בהפסקה ולא אכל כזית כא"פ נראה דאינו חייב ג"כ מן התורה דכתיב ואכלת וכן כ' המג"א בסי' ר"י דלא כבעל כנה"ג אף דהמג"א כתב דשוה לשאר איסורים וזה יש לדחות דהכא בשביעה תלי'. ומכל מקום נ"ל דתרתי בעינן אכילה ושביעה ואם אכל בהפסקה אף ששבע ל"מ ואכילה בלא שביעה ג"כ ל"מ. וזה אני מסופק אפשר דסגי כזית בכא"פ דהוי ואכלת והמותר עד שביעה יכול להיות בהפסק' או אפשר כל השביעה צריך להיות בכא"פ ולא יותר וצ"ע. ועי' בפרמ"ג או"ח. וז"פ ה"ה באכל שלא כדר"א כל דלא חייב על האיסורים אינו נקרא אכילה כאן ואינו חייב בברכת המזון ג"כ דאכיל' כתיב וקאי על השביעה דהשביעה צריך להיות בדרך אכילה או אפשר דסגי בכזית בדרך אכילה והמותר א"צ כמו לעיל לענין הפסק וצ"ע. ולפי מה שמסופק המנ"ל בהלכ' יסוה"ת דאפשר גבי מ"ע א"צ דר"א עי"ש אם כן אפשר כאן גבי ברכת המזון היא עשה דכתיב תאכל בלשון חיוב ומכל מקום לא נתמעט שלא כדר"א ומכש"כ דאכלת אינו חיוב אך כבר הסכימו האחרונים דבעשה גם כן בעינן דר"א ומובא כ"פ בחיבור זה נראה דה"נ אף דיש לחלק כמ"ש מכל מקום נ"ל דצריך כדר"א. והאוכל דבר איסור אפילו איסור דרבנן דעת הר"מ כאן בפ"א דאינו מברך ברהמ"ז ולא שום ברכה הן בשוגג והן במזיד והראב"ד השיג עליו וסובר שמברך ועיין בכסף משנה ובלחם משנה ועיין בא"ח סי' קצ"ו בט"ז באריכות. וע"ש אם אוכל איסור במקום סכנה ודיני' אלו צריך אריכות לפלפל בזה ואין כאן מקומו. ובאיסור דרבנן צ"ל דחז"ל עקרו ברכת המזון בשוא"ת והעמידו דבריהם בדין תורה וכן מצינו כ"פ. והנה דעת התוס' בפרק היה קורא דשלש ברכות הם מן התורה ודעת הר"מ והרמב"ן דמה"ת הוא רק ברכ' אחת ובנוסח הברכה אחת צריך הארץ וברית כו' רק חכמינו זכרונם לברכה תקנו ג' ברכות עי' בב"י סי' קצ"א ונראה דאף ברכה אחת א"צ מן התורה בנוסח ברכה כי ברכה אם צריך שם ומלכות מן התורה לא צריך ובודאי הוא מדרבנן אף שמבואר בברכו' בסוגי' דכל ברכה שאין בה שם ומלכות כו' ויליף מקרא לא שכחתי כו' הוא רק אסמכת' עי' בתוי"ט פ"ב דמע"ש הכלל דברכה מן התורה הוא איזה דברים כפי צחות לשונו וצריך להזכיר כל מה שצותה התורה ע"ל במצות קד"ה וכ"מ מד' הרמב"ן מובא בב"י ובודאי אם משנה ממטבע שתקנו חכמינו זכרונם לברכה לא יצא היינו מדרבנן ואפשר דג"כ מן התורה ל"י כמבואר בפרמ"ג בפתיחה ומובא כ"פ בח"ז אך באונס יצא ומכל מקום בספק צריך לחזור בשם ומלכות ולא הוי ספק ל"ת כיון דספק תורה לחומרא צריך לחזור אינו עובר בלא תשא כו' כי לא הוי לשוא ואין להאריך כי ברור והבאתי בח"ז ועי' בכ"מ ובס' פרמ"ג. והנה אם ברכת הזימון הוא מן התורה עי' בראשונים ואם יש חילוק בין ג' לי' ע' בדבריהם.