מנחת חינוך · סימן מ״ב, מ״א

והנה נמכר לישראל כבר כ' לעיל דאינו נגאל בקרובים ודע דזה דוקא אם העבד אינו רוצה והאדון ג"כ אינו רוצה אין הקרובים יכולים לפדות בע"כ דהוי ג"כ וגזירת הכתוב כ"ה דוקא השגת ידו בעינן אבל אם הוא ברצון האדון עמש"ל דתלוי בשיטות גבי ע"כ אם קבלת רבו גרמה לו או מטעם זכות עיין לעיל וא"צ לכפול הדברים. וגם אפילו בע"כ דאדון אם הוא ברצון העבד גם כן נפדה דאם רצו נותנים במתנה המעות לעבד ויפדה עצמו. עמ"ל מ"ש בשם רבינו ישעיה אבל נמכר לעכו"ם אם לא השיגה ידו נגאל בקרובים וקרוב קרוב קודם וב"ד כופין את קרובים לפדות אותו כדי שלא יטמע בין העכו"ם. ואם אין הקרובים פודין אותו מצוה על כל ישראל כ"ה כאן בר"מ מן הש"ס. ודין גאולת קרובים וגאולת אחרים שוים דיכולים לפדות בתורת גרעון בע"כ דעבד ובע"כ דאדון. ע' קדושין דט"ו ע"ב דמרבינן מן ויגאל זו גאולת אחרים ע"ש להקרובים הוא חובה כמבואר בקדושין דכ"א ע"ב. ומ"ש (על) הר"מ דמצוה על אחרים אינו בתורת פדיון שבוים כמבואר בגיטין כמ"ש הכסף משנה וכ"ה פ"ח מה' מתנות עניים ודוקא שני פעמים אבל פעם ג' אין פודין אותו ע"ש וסמך כאן אמ"ש בהלכות מ"ע. ונראה דלענין קרובים אין חילוק דאפילו כ"פ פודין והא דכופין לקרובים היינו הקרובים יותר ואם דודו אמוד וב"ד אמוד כופין רק לדידי' ולא לב"ד ואם דודו אינו אמוד וב"ד אמוד אינו מבואר בר"מ כאן וע' רשב"א קדושין כ"א שכתב דגזירת הכתוב הוא דקרוב קרוב קודם. ואם דודו אינו אמוד וב"ד אמוד אין כופין את ב"ד. הכלל דהחוב מוטל על הקרוב יותר ואם יש קרוב יותר אפילו אינו אמוד לא חל החוב ואין כופין את הקרוב הרחוק מן הראשון ואין כופין אותו לפדותו כיון דיש קרוב יותר ע"ש ובמקנה מה שפלפל בדבריו. וע' ש"ס גבי נמכר לישראל דהי' מקום לומר שיכופו לבני משפחה משום פגם אך אין כופין דלמא הדר ומזבין נפשי' וכאן נראה דכופין בכ"ע אף דיכול למזבן נפשי' שם רק משום פ"מ חיישינן לזה אבל כאן שלא לטמע בין עכו"ם אין חוששין לזה ולא חשדינן לי' שיעשה כזה למכור נפשו לעכו"ם כנ"ל. ודעת הר"מ דנמכר לנכרי יכול ללוות ולגאול עצמו. ובלחם משנה תמה ע"ז דליכא דסובר שיכול ללוות ע"ש. וגם פסק הר"מ דנל"ע נגאל לחצאין ובכ"מ ולחם משנה תמהו על פסק זה דנראה מהש"ס דאינו נגאל לחצאין. ובספ"י תירץ ואין להאריך בפלפול בח"ז. אך זה דעת הר"מ ודעת הסמ"ג מובא בכ"מ דאינו לוה ואינו נגאל לחצאין ע"ש. והא דאין לוה וגואל דוקא בע"כ דאדון דוהשיגה ידו כתיב אבל אם האדון מסכים פשוט דיוצא דזה שהוא בהסכמת האדון אינו בדין גרעון כלל רק לא גרע מע"כ שיוצא בכסף כמ"ש כ"פ ופשוט. ובד"ז דנגאל לחצאין יש בו קולא וחומרא קולא כיצד הרי שקנאו בר' ונפסד ואינו שוה אלא מאה ונתן לו חמשים זוז והרי הוא שוה ר' נותן לו עוד מאה ויוצא לחירות ואילו היינו אומרים דאינו נגאל לחצאין הי' המעות פקדון והי' צריך ליתן לו עתה מאתים זוז כמו שקנה אותו אבל עתה דנגאל לחצאין החצי ברשותו דידי' אתיקר ונותן לו רק מאה ופעמים הוא להחמיר אם קנה אותו במאתים ונתן לו חצי דמים שהם מאה ונשרף והרי עתה שוה מאה נותן לו עוד חמשים ס"ה ק"ן ואילו לא היה נגאל לחצאין והי' המעות רק פקדון אצל האדון היה די לו ס"ה במאה כיון שאינו שוה אלא מאה ודנין להקל נגד גרעון כמש"ל אך כיון דנגאל לחצאין נותן לו עוד חמשים ע' ש"ס וכ"ה בר"מ: