מנחת חינוך · סימן מ״ב, ל״ד

א' מישראל שהעני נתנה לו התורה רשות למכור עצמו לישראל או לגר צדק ואינו רשאי למכור עצמו ולהצניע המעות או לקנות בהם סחורה או ליתנם לבע"ח אלא אם כן צריך לאכלן בלבד ואינו רשאי למכור עצמו עד שלא ישאר לו אפילו כסות ואח"כ ימכור עצמו כ"ה בר"מ פ"א מהספרא. ועע"ש בר"מ דהמוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לעכו"ם ואפילו לגר תושב ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעכו"ם עצמו ה"ז מכור שנאמר לעקר וכו'. והנה כאן לענין מכירה לעכו"ם כ' הר"מ בדיעבד מכור כמ"ש בתור' לעקר וכו' והכסף משנה לא הרא' מקום ד"ז שאינו רשאי למכור עצמו לעכו"ם. ובאמת הוא ג"כ בספרא ובדינים הקודמים שכ' הר"מ ג"כ מהספרא דאינו רשאי למכור עצמו ולהצניע וכו' עד שהעני ביותר לא כתב היאך הדין אם עבר ומכר א"ע אי מכור בדיעבד ולע"ד אינו מכור כלל דבאמת אינו שלו שימכור עצמו לעבד כי שטרו ית' קודם שנא' כי לי ב"י עבדים עבדי הם כו' אך דהתורה נתנה לו רשות למכור עצמו אבל במקום דלא נתנה לו התורה רשות היאך יכול למכור עצמו כי הוא אינו שלו שיהי' לו רשות על עצמו. וכעין זה איתא בר"מ פ"א מה' שמיטה ויובל אם עבר ומכר הארץ לצמיתות לא הועילו מעשיהם וע"ש במ"ל אפילו התנה שלא תחזור ביובל ל"מ כי הארץ לד' וויתר ע"ז אבל מה שלא ניתן לו רשות אינו שלו. אך לעכו"ם בפירוש כתבה התורה דמכור בדיעבד אבל בדינים שלפני זה אפילו בדיעבד אינו מכור כנלע"ד. ומבואר מד' הר"מ דוקא אם אין לו מה יאכל נראה דחוץ צרכי אכילה אינו רשאי למכור עצמו אפילו לדבר מצוה כגון לישא אשה וכדומה. ונהי דאין ראיה ממ"ש דאינו רשאי למכור עצמו וליתן לבע"ח מבואר דאף לדבר מצוה אסור. באמת כיון דהתורה לא חייבה לבע"ח שאין לו להשכיר עצמו או למכור כמבואר בחוה"מ אם כן אין כאן דבר מצוה כלל לפרוע לבע"ח כיון שאין לו. אך מדשלל הר"מ וכתב דאינו רשאי כו' אלא אם כן צריך לאכול בלבד ממילא מבואר דדוקא לענין אכילה אבל לדבר אחר אפילו לדבר מצוה אינו רשאי וכ"ה בב"ב די"ג תוס' ד"ה כופין הקשו על ח"ע וחב"ח דימכור עצמו בע"ע שישא אשה. ותירצו דאסור למכור עצמו בע"ע כדאיתא בקידושין אוזן ששמעה כי לי וכו' אע"ג דהמצוה גדולה וכופין את רבו לעשות עבירה ע"ש קודם לזה ומכל מקום אסור למכור עצמו מבואר בדבריהם להדיא דאף משום מצוה אסור למכור עצמו. וע' קדושין ס"ט אושפזיכני' דר' שמלאי דהוה נסיב ליה עצה זיל גנוב ואזדבן בע"ע כדי לישא שפחה והקשה רש"י היאך נתן לו עצה כדי לישא שפחה למעבד איסורא ותי' דהי' יכול למכור עצמו כר"א דמ"ע רבו מוסר לו ש"כ וכ"כ תוס' שם ולפמ"ש קשה דלמכור עצמו ג"כ אסור אפילו לדמ"צ. וגם לפמ"ש אפילו בדיעבד אינו מכור במקום דלא נתנה לו התורה רשות עכצ"ל דסברתם דבמקום מצוה מותר וסותרים ד' לגיטין מ"א וב"ב שהקשו ג"כ הקושיא דימכור עצמו ותי' תי' אחר ע"ש. נראה ג"כ דבמקום מצוה מותר למכור עצמו וצ"ע בד"ז. ודוקא ישראל אבל גר צדק אינו מוכר עצמו כמו שאינו נמכר עפ"י ב"ד דבעינן ושב אל משפחתו ועיין לעיל גבי מכרוהו ב"ד ומ"ע שוה לו: