מנחת חינוך · סימן מ׳, ג׳

ובעמדי בזה ראיתי להזכיר עפירש"י פ' קרח שאצל ציוי קב"ה וירם המחתות מתוך השרפה כי קדשו פי' שהרי עשאן כלי שרת ואסורין בהנאה עכ"ל. והרמב"ן על התורה מביא ד' רש"י ז"ל וז"ל ולא ידעתי טעם לאיסור הזה שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ באיסור אינו קדוש עכ"ל. והנך רואה שהר"מ דעתו כרש"י שכתב בפ"ט מה' במ"ק הי"ד וז"ל מי שעבר ועשה בית בחוץ להקריב בו וכו' כל כהן וכו' וכן כלים שנשתמשו שם לא ישמשו בהם במקדש לעולם אלא טעון גניזה עכ"ל. מבואר מדבריו דכ"ש שנשתמשו בחוץ אבה"נ ע"כ טעונין גניזה דאי לא למה יגנזו ישמשו בהם להדיוט מבואר להדיא כדעת רש"י. ודוחק לומר דהר"מ בכלי בהמ"ק שנשתמשו בחוץ כיון דאסור עוד לשמש בהם במקדש אם כן טעונין גניזה דאסורין מטעם כ"ש של בהמ"ק זה אין במשמע לשונו שסתם וכתב דכל הכלים שנשתמשו שם וכו' והו"ל לפרש. ע"כ מבואר להדיא כדעת רש"י ומצינו לו חבר. וער"מ ספ"א שם שכ' וכלים שנשתמשו בהם לגבוה אין משמשים להדיוט וכו' היינו אפילו ביצאו לחולין עיין בסוגיא דבאו בה פריצים וכו' מכל מקום לאו אורח ארעא לשמש בהם להדיוט כמבואר כאן אבל בעוד שהם הקדש אין חידוש ומועלין בכ"ש אלא מיירי אף שנעשו חולין וע"ש במ"ל. ואם נגע ברזל באבן א' רק אותו אבן פסול והשאר כשרות ועיין כסף משנה מניין שכבש דינו כמזבח דלמד הר"מ ממשנה שם. ונגיעת הברזל פוסל דווקא באבני מזבח ולא בסיידא אבל פגימה כטפח פסול גם כן בסיד ועיין תוס' סוכה שם הטעם דנתקלקל הרבוע. ואי"ה לקמן בדיני המקדש יתבאר. ודין זה נוהג בכל אישי ישראל דלוקין ע"ז חוץ מחרש שוטה וקטן ודינו לכל הענינים ככל לאו שיש בו מלקות ולענין תשובה ולכל הדברים. ונ"פ דאם בנה במזבח תיכף שבנה אותו חייב אף שלא הקריבו כלל אח"ז על המזבח כי באמת הוא פסול מכל מקום על הבנין לוקה ובודאי אפילו סתר תיכף האבן ולקח אותו ממזבח מכל מקום כבר נתחייב על הבנין כנ"ל פשוט. וכבר כתבתי כ"פ בח"ז דצריך להתרות בו משום לאו מפסוק זה שמבואר בו הלאו ודאי כאן צריך להתרות בו משום הלאו מפסוק זה לא תבנה וכו' ולא משום לא תניף עליהם וכו' כי לפמ"ש עיקר הלאו דבנין מפסוק דלא תניף מיירי במזבח של הר עיבל ולא ילפינן לדורות רק לאו זה הוא למזבח של דורות ע"כ צריך להתרות בו משום לאו זה כ"נ. ואם שני ב"א בנו אבן במזבח ה"ל כשנים שעשאו דתלוי בזה יכול או א"י עיין ר"מ פ"א מה' שבת וכתבתי זה כ"פ: