מנחת חינוך · סימן שצ״ב, א׳

לפדות בכור אדם וכו'. בכור לאמו הישראלית שנא' אך פדה תפדה וכו' דיני מצוה זו מבואר בר"מ פ"א מהלכות בכור ובטור ובש"ע יו"ד סי' ש"ה ובדבר הנהוג בזה"ז ומבואר בש"ע אין דרכי להאריך ואכתוב קצת שרשי דיני המצוה. מצוה על כל איש מישראל לפדות בנו הבכור שהוא פ"ר לאמו ואם יש לו כמה נשים וכ"א הוא פ"ר לאמו וגם אינם בכורים לו רק לאמם מכל מקום מצוה על האב שיפדה אותו וליתן ה' סלעים לכהן בעד כ"א ואם לא פדאו האב בין במזיד בין בשוגג או באונס חייב הבכור לפדות עצמו כשיגדיל דהמצוה הוא הן על האב והן על עצמו ואם לא פדאו האב עד שהגדיל מכל מקום לא פקע המצוה מעל האב והאב מחויב במצוה זו אך דעליו מוטל ג"כ אבל המצו' לא נפקע מהאב כן כ' הרהמ"ח וכ' דנראה כן במס' קידושין והיינו דכולל הרבה דברים להשיאו ולפדותו וכו' וכמו להשיאו דהוא בגדלות ובפסוק כתיב בכור בניך וכו' וגדול ג"כ בכלל בן וגם בדף כ"ט סובר ר"י הוא לפדות ובנו לפדות בנו קודמו שזה מצותו על אביו וכו' מבואר אף דהוא גדול מכל מקום מצותו על אביו ובזה לא פליג הת"ק רק ס"ל דמצוה דגופו עדיף ע"ש. וע"ל בהלכות מילה מ"ש. והרהמ"ח לא החליט הדבר ובר"מ ובראשונים אינו מבואר הדבר ונראה לסברא זו על האב מצו' יותר מהוא עצמו ואסור לבן לחטוף המצוה כי האב הוא העיקר ומשלם קנס יו"ד זהו' ע' בחוה"מ סי' ש"ב שפ"ב ונראה דתלוי בב"ד דיכולים לכוף כ"א לפדות כדין מ"ע שכופין עד שת"נ הן לאב והן לבן וגם יש שעבוד נכסים כמבואר בש"ס וגם למאן דס"ל מלוה הכתובה בתור' ככתובה בשטר וטורפין לקוחות וגם אם נאמר דבמלוה הכתובה בתור' מדאורייתא טורפין מלקוחות ע' בסי' ל"ט בחוה"מ כאן נכסי שניהם משועבדי' והכהן גובה מאיזה שירצה ואף אם אצל אחד יש משועבדים ולאחד יש לו ב"ח אין הלקוחות יכולים לדחותו להב"ח של אחר מטעם הנחתי וכו' דז"א דכאן על כ"א המצו' והשיעבוד רמי' עלי' והכהן גובה מאיזה שירצה כנ"ב לשיטה זו. אחר זה מצאתי בתשובת הרשב"א סי' שכ"א שפלפל בזה ע"ש. ומבואר בר"מ ובראשונים ובש"ע דאם לא פדאו האב חייב הוא לפדות עצמו לכשיגדיל וכו' ובוודאי בקטנותו לא שייך חיוב דחרש שוטה וקטן לאו בני מצות וחיוב נינהו. ואני מסופק אם לא פדה אותו האב והוא בעצמו פדה עצמו בקטנותו אם יצא וא"צ שוב לפדות עצמו בגדלותו כמו כל חוב אשר יתומים קטנים חייבים דאין נפרעין מהם דלאו בני מיעבד מצוה נינהו כמבואר בערכין ומכל מקום אם פרעו בוודאי פטורים דנפקי מהם הן שיעבוד הגוף והן ש"נ כיון דפרעו ה"נ. א"ד דכאן השיעבוד מחמת המצוה וכיון דלאו בר מצוה הוא אם כן אינו חייב כלל ואפילו עשה המצוה בקטנותו לאו כלום הוא כמבואר בר"ה גבי כפאו ואכל מצה וכו' ומובא בח"ז כ"פ כיון דפטור אז לא נפטר מהמצוה שעשה בשעת הפטור או אפשר על כל פנים הוי בן מצוה אך אין בו דעת כאשר כתבתי כ"פ בח"ז בשם הפרמ"ג אם כן נשתעבדו נכסיו ג"כ אך כיון דנכסיו ערבין ולא יוכל לגבות מהלוה גופא אינו יכול לגבות מהנכסים כמו שמבואר כאן בבכורות אבל אם נתן בעצמו נפטר מהשיעבוד ונפטר בגדלותו ג"כ ולא שייך לומר דאין נתינת הקטן כלום כמבואר בהה"מ ה"ל מהלכות מכירה ובחוה"מ סי' מ"ג דכאן א"צ דעתו דכהן טורף בע"כ בגדלותו אף שאינו מקנה לו דנכסיו אישתעבד והו"ל כבע"ח דנפטר אם המלוה לקח ה"נ אם כן אפילו בקטנותו כיון דהכהן לקח נפטר מהחוב ואינו חייב בגדלותו. וכן הספק לענין שוטה שנתן בעת שטותו אם נפטר לכשישתפה דנפטר מחובו א"ד כיון דמצו' הוא ובמצוה לא יצא מה שעשה בעת שטותו כמ"ש וצ"ע ובאתי רק לעורר. ועיין בסי' ש"ב בט"ז ס"ק י"א ובנה"כ באריכות לענין אם ב"ד פודין קטן ועיין בש"ך ס"ק י"א שהביא בשם המע"מ דא"י הב"ד לפדותו כשהו' קטן דאינו בר חיוב והש"ך כ' שאין דבריו מוכרחים ועיין בנה"כ שכ' דהב"ד מזכי' מעות לקטן או כשיש להקטן מעות וכו' נראה דהם מחולקים בהסברא שכתבנו דהמע"מ ס"ל דאינו בר חיוב והם סוברים דנפטר בזה כמו חוב ואף הט"ז מודה בזה ע"ש וס' המע"מ אינו בידי וצ"ע בזה.