מנחת חינוך · סימן ש״פ, ו׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

והנה פ"ש דוחה שבת ודינו בשבת כמו פ"ר כן מבואר בש"ס ובר"מ אך טומאה אינו דוחה אפילו טומאת המת וזה הוא פלוגתא בש"ס דפסחים דף צ"ה דסתם משנה סובר כן וגם הת"ק דברייתא סובר כן דאינו דוחה טומאה ור"י פליג והלכה כת"ק וכסתם משנה וכן פסק הר"מ. והנה הטמאים שנדחים מפ"ש היינו כמו בפ"ר זבים וכו' או טמאי שרץ שאינם יכולים לאכול בלילה אף דיכול לטבול מכל מקום מחוסר טבילה כמו בפ"ר שנדחה ה"ה פ"ש ע' כאן בר"מ פ"ו. וטב"י דשוחטין עליו בראשון ה"ה בשני. ויש לספק לדעת רבינו הגדול הר"מ שפוסק דט"י מט"מ אין שוחטים עליו בראשון דרחמנא דחי' דכתיב ויהי אנשים וכו' אפשר בפ"ש כה"ג שוחטים עליו דגזה"כ דאסור בראשון דוקא וכולם חולקים על הר"מ בפ"ר ג"כ עיין כאן בפ"ו והבאתי לעיל. ואפשר בפ"ש מודה הר"מ ג"כ אך מל' הגמ' דצ"ה ע"ב מבואר דטעמא דת"ק דאינו דוחה טומאה דמפני הטומאה דחיתי' יחזור ויעשה בטומאה בתמיה נראה דבגוונא דאידחי מראשון אם אירע כן בשני אין עושה כיון דנדחה מפני כך אם כן לדעת הר"מ דט"י מט"מ נדחה בראשון אינו עושה בשני ג"כ כנ"ל. ודע הא דמבואר בלשון הש"ס מפני הטומאה דחיתי' וכו' לאו דוקא לאיש שנדחה מפני הטומאה בפ"ר אלא אפילו נדחה מטעם אחר כגון בד"ר או שגג ונאנס וכדומה ובפ"ש הוא טמא נדחה מפ"ש גם כן ומפני הטומאה דחיתי' וכו' היינו דחזינן דהתורה דחתה אותו מפ"ר מפני הטומאה ע"כ בפ"ש ג"כ אינו עושה בטומאה אבל אין חילוק אם מאיזה טעם נדחה מכל מקום פ"ש אינו דוחה טומאה וז"פ. ולא ניתן לכתוב משום פשיטותו. ועיין בר"מ פ"ו דברים שנדחו מפ"ר מדרבנן דהעמידו דבריהם כגון ט"מ שחל ז' שלו בי"ד שחל בשבת. דז"פ דאין מזין עליו דלשיטתו אין מקריבין על טב"י של ט"מ אך אם אירע ז' שלו ביום י"ג שחל בשבת העמידו חכמינו זכרונם לברכה דבריהם דאין מזין בשבת אף על פי שפסח הוא בכרת מכל מקום ביום זה אינו זמן הקרבן שחייבים כרת רק לעתיד העמידו דבריהם ע"ש אם כן בפ"ש נמי וכן גר שנתגייר בע"פ דאין עושה הפסח דחז"ל העמידו דבריהם ע"ש הטעם ה"נ בפ"ש דאין חילוק וז"פ. ועיין בר"מ כאן סוף פ"י שמביא הרבה חילוקים בין פ"ר לפ"ש ואינו מביא דעתו האיך פוסק אם פ"ש טעון לינה כראשון או לא ע' בגמ' הוא פלוגתא ובפ"ר לא הביא בפי' ועיין בהל' ביכורים מביא שם דין לינה ואין כאן מקומו כי הוא ענין ארוך ובאתי רק להזכיר. והר"מ מביא חילוק דפ"ר אין מוציאין אותו חוץ מחבורתו ונפסל אם הוציאו כמו שנתבאר בפ"ט ובפ"ש מוציאין אותו חוץ לחבורתו וממילא אינו נפסל. ועיין בכסף משנה מה שתמה על זה דבש"ס נראה להיפוך ותי' דאפילו הלכה דנפסל ביציאה נדחה סוגי' כמו שפירש"י שם והר"מ מסיים שם ושניהם נאכלים צלי בבית א' וע"ש בצל"ח כיון שכ' דמותר להוציא בפ"ש מאי זה שכ' דנאכל בב"א הא מותר להוציאו וע"ש שכ' דמותר להוציא ואינו עובר בלאו וגם אינו נפסל אבל האוכל אסור לאכול בשני מקומות רק יחזור ויאכל בחבורתו דהוא עשה דאסור לאכול בב' מקומות וע' לעיל בפ"ר שבארתי הדינים ולא עיינתי כעת שם. והנה במצוה זו הפסקתי הרבה פעמים וכתבתי בלא עיון ועוד חזון למועד בעזה"י אשנה פ"ז. לעיל כתבתי בשם התוס' ביומא דכ"ט ע"ב ובפ' התכלת שמסתפקין בדבר דאפשר פ"ש כיון דלא נאמר בערב ובה"ע אפשר הוא קודם לתמיד מחמת עשה דהשלמה וכתבו איזה שירצה יקדים ע' בדבריהם וצע"ק דלפ"ז בודאי הפסח קודם מחמת עשה דהשלמה והנה אפילו לצד זה דהפסח קודם בדוקא מכל מקום אם אירע ששחטו התמיד קודם יקריב הפסח אח"כ כי עשה דכרת דוחה עשה דהשלמה עי' בפ' ת"נ. ולכאורה בטמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון לדעת הר"מ דאינו חייב על השני כמ"ש לעיל אם כן לצד הזה דפסח שני קודם לתמיד מחמת עשה דהשלמה אם עבר ואיחר אחר התמיד אפשר דאין מקריבין כיון דהוא עשה שאין בו כרת לא דחי עשה דהשלמה אך אפשר דמכל מקום איקרי עשה שיש בו כרת דחמור כיון דשייך כרת בשגג או בנאנס בראשון. אך נראה דנשים ועבדים דבשני רשות כפי מה שפסקינן ומכל מקום סובר הר"מ דבחול שוחטים עליהם בפ"ע אם כן נראה דלכ"ע פסח של נשים ועבדים לחוד אין שוחטים אותו בשני רק קודם התמיד כיון דהוא רשות בודאי אינו דוחה עשה דהשלמה ע' במנ"ל בהל' כה"מ. ויש להאריך הרבה אך כבר כתבתי שאני כותב בלא עיון ובאתי רק להזכיר ובעז"ה אשנה מצוה זו:
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.