מנחת חינוך · סימן שס״ו, ב׳

והנה הר"מ כאן פ' דמשקה את המים ואח"כ מקריב המנחה. הקריב ואח"כ השקה כשר. והנה קודם שמקריבים את המנחה אין המים בודקים כמבואר בש"ס ומסופק אני דלדעת הר"מ דאם בא הבעל ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין או אפילו לשיטת רש"י דבא עלי' אחר קו"ס אין המים בודקין אם בא ביאה אסור' בין שתית המים להקרבת המנחה כגון שבא ביאה אסורה לאחר שתי' קודם הקרבת המנחה אם המים בודקין כיון דשתתה ובשעת שתי' הי' ראוי לבדוק והמנח' היא מזכרת למפרע או אפשר דהעיקר היא המנחה אין המים בודקים וצ"ע. ונראה לי ג"כ לספק לפי מאי דק"ל דהמים בודקים על להב' ג"כ אם זנתה לאחר זמן אם לאחר השתי' בא הבעל ביאה אסור' ואח"כ זינתה אם המים הללו ששתתה בעוד שהי' מנוקה מעון אם בודק אותה אז כיון דעת' בשעת השתי' הוא מנוקה מעון פועלים המים פעולתן על להב' אף דאז אינו מנוקה מעון או אפשר כיון דאז בודקים המים ואז אינו מנוקה מעון לא עדיף משתתה מחדש דאינו בודק. ונראה כיון דהמים בודקין אז לאחר שזינת' ואם אז אינו מנוקה מעון אין המים בודקין. ובזה אני מבין פי' הגמ' בסוטה דף י"ח ע"ב על הא דר"מ סובר אמן שלא אטמא מביא הגמ' תני' לא כשאמר ר"מ אמן שלא אטמא שאם תטמא המים בודקים מעכשיו ופירש"י לא עלתה על דעתו שתבדק עכשיו על העתיד אלא לכשתטמא מים מערערין אותה ובודקין אותה ופרש"י חוזרין לה לתוך מעיה וכו' ובודקין אותה. והנה הדברים תמוהים האיך יעלה זאת על הדעת דהמים יבדקו תיכף על העתיד והיכן מצינו עונש בד"ש על העתיד דהבחירה ביד האדם דאפשר שלא תזנה וגם כל ישראל בחזקת כשרות והאיך יהי' סברא זו דהשי"ת יענוש אותה על העתיד ומצינו כמה פעמים דאין זה דרכו ית"ש מרוב חסדיו משלם שכר לעתיד אבל לא עונש כמבואר הרבה בספרים ולמה צריך הש"ס לפרש דלא עלה על דעת ר"מ ד"ז. ולפמ"ש ניחא דזה הוי כמו שמבואר כ"פ בש"ס תנאי מעכשיו היינו דהוא למפרע ותנאי אם או לאחר דהוא אז לאח"ז אם כן זה פי' דלא עלתה על דעת ר"מ דהמים בודקין מעכשיו היינו אם זנתה לאח"ז דהמים שאז בודקין וא"כ אף על פי שהבעל בעל בעילה אסורה בין השתי' להזנות מכל מקום נבדקת כיון דבשעת השתיה היה מנוקה מעון אלא לכשתטמא המים מערערין וכו' היינו דהבדיקה היא מתחלת עתה וכיון דבא הבעל קודם ביא' אסורה אין המים בודקים כיון דמתחיל עתה לא עדיף משתיה חדשה כיון דבא ביאה אסור' שוב אין המים בודקים. ואל יקשה היאך המים בודקין מכאן ולהבא הא צריך מנחה להקריב כבר כתבנו דמנחה קודם כשר ג"כ ובל"ז כך גזה"כ. אבל עיקר הפשט דנ"מ לזה דאין המים בודקים אם בא באמצע ביאה אסורה כי המים בודקים להב' ולא למפרע אבל זה א"י לעלות על הדעת כלל שתיכף תענש קודם העבירה חלילה זה משופט כל הארץ ב"ה ולפענ"ד הדברים הללו ברורים ואמתיים בעזה"י. ועי"ל במצוה הקודמת שכתבתי דכל דאינן ראוים לשתיה מחמת מומין אף דבשעת הקינוי לא הי' בהם מומים מכל מקום אם אח"כ נולדו להם מומים ג"כ אינה שותה נראה אם בשעת הקרבת המנחה לא היתה גידמת ואח"ז קודם שתיה נעשה גידמת כיון דהמנחה קריבה כדינא משקין אותה וכן אם לא היתה חרשית ואילמת בשעת קבלת השבועה ואח"ז קודם השתיה נעשית כן אינה מעכב (כ"נ) כיון דהשבועה היתה כדינה וכן הקרבת המנחה כנ"ל. ועיין בר"מ פ"ז שפסק אם לאחר שקרב הקומץ מת הוא או היא או שאמרה טמאה וכו' אין השירים נאכלים. ועיין בכסף משנה שמביא ירושלמי ותוספתא ובאמת התוס' הזו מובא בש"ס דילן דף ו' ע"ב ומבואר בכה"ג השיריים נאכלים ועיין בתוס' דאף ביש עדים נאכלים דכיפרה ספיקא על כל פנים כיון שהובא בש"ס דילן ואין חולק ה"ל להר"מ לפסוק כברייתא זו דכה"ג השיריים נאכלין ולא עיינתי היטב ובאתי רק להזכיר. ומה שכתב הרהמ"ח דכהן שעבר ע"ז וכו' עי"ל במצוה קכ"ה כל מ"ש ולעיין בזה מגמר בעתיק' קשה וכו'. והנה מנחת סוטה טעון תנופה באשה ובכהן והכהן מניח ידו תחת ידה ומניף כך מבואר במשנה ובגמ' ובר"מ. ועיין בתוס' קידושין דף ל"ו ע"ב ד"ה מכניס שכתבו בתירוץ השני דבכה"ג הוי חציצה אלא הבעלים היינו האש' אוחזת למעלה בכלי והכהן אוחז למטה בכלי וכו'. ועיין כאן בסוטה דף י"ט בתוס' ד"ה וכהן וכו' מביאין ירושלמי וכהן מניח והלא הוא מכוער הדבר מניח מפה וחוצץ מביאין כהן זקן או אין יצה"ר מצוי לשעה וכו'. נראה להדיא דכהן מניח ידו תחת ידה ממש כתירוץ הראשון של התוס' שם: