מנחת חינוך · סימן שס״א, ד׳

והנה הסברא שכתבתי לעיל בענין אי עביד לא מהני דהיכי דבלאו הכי ל"מ מודה רבא דלא לקי מצאתי סברא זו במקנה פ' האומר ותלי"ת כוונתי לדעת הגדול. אך נתיישבתי דאפשר אם הלאו עוד באיזה ענין שמהני שייך שפיר דהלאו הוא נוסף וע"י הלאו ל"מ ושם לקי אבל אם הלאו נוסף על איזה ענין דתמיד ל"מ והתורה הוסיפה לאו הסברא דילקהו דוק בשכלך. אך אפשר לפמ"ש דהר"מ ס"ל בתם אח"ש ג"כ עובר ושם מהני בלא הלאו כי ממון בעלים הוא לא כמ"ש לעיל רק כמ"ש בתחלה מדיוק ד' הר"מ בה' אישות אם כן שם איכא הלאו ול"מ מחמת דעבר אמימרא דרחמנא ולקי כמ"ש בפי' הש"ס בזבחים ושייך שפיר במקום דל"מ בלא זה לקי אך הי' להר"מ לפרש דלאח"ש לוקין ועוד חזון למועד לבאר ב"ה. וגם נראה דבלא הלאו אף דהמוכר קדשים אינה מכירה להר"מ מכל מקום בזה"ז מודה הר"מ כיון דלא חזי להקרבה ע' בסוגיא בב"ק שם אך בלאו עובר אם כן בכה"ג לקי אך ג"כ היה להר"מ לפרש דבזה"ז לוקין. ובהיותי מעיין בסוגיא דתמורה הנ"ל נלע"ד לומר כלל מחודש בעניני אעל"מ ע"ש בתוס' תמורה ד"ז ד"ה מ"ב הקשו מנשבע שלא לגרש ותי' לחלק בין איסור שבדה מלבו ע' באחרונים נתקשו הרבה. ובש"ג פ' משילין הקשה מב"ק פ' מרובה עקוץ לי תאנה מתאינתך. וזרוק גנבותיך לחצרי למה לא נימא דלא יקנה הגניבה משום דאי על"מ. והמהרי"ט בסי' ס"ט הקשה משוחט בשבת וכותב גט בשבת. ומה שחילק בין היכי שיתוקן האיסור ע' באחרונים נתקשו דלא יועיל בזה בכותב גט על איסורי הנאה ובכתובת קעקע ע' תוס' גיטין דף כ' ע"ב ובענינים אלו יתוקן האיסור למה לא נימא אעל"מ. ועיין בשער המלך פ"ב מה' גירושין הקשה ממקח הנקנה באיסור ריבית ושאר קושיות ובט"ז לח"מ סי' ר"ח חילק בין היכי שהיום גורם והש"ך חילק בין היכי שא"א בענין אחר. וגם בתי' אלו לא יתיישבו קושיות הנ"ל ע"כ נלע"ד ברור דהאי כללא דאעל"מ לא שייך רק היכי דהלאו הוא על ענין פרטי כמו הנך דריש תמורה לא יחליפנו ולא ימיר מפרשינן לי' להאי קרא שלא יהיה לו כח להחליף ולהמיר ואם עבר והחליף או המיר חילופו ותמורתו כלא הי'. וכן בלאו דלא תפדה ובאונס שגירש ותורם מן הרעה על היפה וממין על שאינו מינו דכל הלאוין פרטיים על ענין א' בזה ס"ל לרבא דאם עבר הרי פדוי' וגירושיו ותרומתו כלא הי' דלא אהני מעשיו משא"כ במקום שנאמר הלאו דרך כללי כמו לא תעשה כל מלאכה בשבת דבזה א"א לפרש שלא יהיה לו כח לעשות מלאכה דהרי ודאי אם עבר ובנה בית בשבת ונטע כרם יהיה בנוי ונטוע וע"כ הפירוש של לאו זה הוא דאינו רשאי לעשות לכתחלה מש"ה כל שישנו בכלל לאו זה ל"ש לומר בי' אעל"מ וכן בלאו דבל יחל ע"כ פירושו אי אתה רשאי ליחל לכתחלה ולא שאין לו כח דהרי בכמה ענינים לא יפול עליהם החקירה דלא מהני כמו בנשבע שלא אזרוק וכהנה מש"ה כל שישנו בכלל זה הלאו לא שייך בו הפלוגתא דאעל"מ וז"ב בסברא וממילא מיושבים כל הקושיות הנ"ל וכן שאר קושיות שהקשו הראשונים והאחרונים נקוט האי כללא בידך ויהיה למישור לפניך ומקום הניחו לי בעזהשי"ת. ועיין לעיל מצוה ל"ח הבאתי דברי הפמ"א דאף לרבא דס"ל דלא מהני דוקא אם המעשה תלוי בא' קנסה אותו התורה דלא להני מעשיו אבל בנשבע שלא ימכור אם נאמר דל"מ ובאמת עשה רק המוכר האיסור ולא הלוקח ואיך נקנוס שלא יהי' מכירה ויהי' קנס ללוקח גם כן בכה"ג לא קנסה תורה יעו"ש. ובזה אמרתי בילדותי ליישב דברי תוספות כתובות כ"ב ע"ב ד"ה בנשאת לא' מעדיה כו' שהקשו וא"ת הא קי"ל הרגנוהו לא ישא את אשתו וכבר הקשה הגאון מהרא"ב ז"ל הובא בח"צ סי' ג' הא קיי"ל שם דאם נשאת ל"ת ומאי קשה להו להתוס' בזה ולהנ"ל יש לומר ע"נ דהנה קשה בכ"מ דאחז"ל לא תנשא ואם נשאת לא תצא הא אמרינן בפ' אף על פי כיון דאמר רבנן לא לזבון אי עבר וזבין לא הוי זביניה זבינא דקיימא לן אי עביד לא מהני אף בדרבנן אם כן היה ראוי לומר בכ"מ דאמרו לא תנשא אם נשאת תצא אמנם ידוע מ"ש הנו"ב בתשובה דכ"מ שאמרו לא תנשא האיסור על האשה ואם אמרו לא ישא האיסור עליו וא"כ אתי שפיר בכ"מ שאמרו לא תנשא אם נשאת לא תצא כיון דהאיסור רק עליה למה נקנוס אותו כמו שכתב הפמ"א הנ"ל ועפי"ז א"ש קושית תוספות הנ"ל בזה כיון דקיימא לן הרגנוהו לא ישא את אשתו אם כן בכאן האיסור גם עליו שפיר י"ל אפילו אם נשאת תצא דהא האיסור על שניהם עליה שאינה יודעת בבירור שמת ועליו מפני החשד ולא דמי לדעלמא דאמרי' הרגנוהו לא ישא את אשתו דשם אין איסור רק עליו דהיא שומעת משני עדים שנאמנים עפ"י התורה משא"כ כאן דיש הכחשה האיסור עליה גם כן מבואר הלשון בש"ס לא תנשא וכו' וא"ש דברי תוס' ודו"ק. ונ"פ דהתשיעי שקראו עשירי דהוא הקדש לאכול במומו ולא להקרבה מכל מקום כשהוא תם אף דא"ר להקרבה עוברים בלאו הזה כיון דאתרבי מן וכל מעשר בקר הוא כמעשר ועוברים בלאו הזה כמו בזה"ז שכ' הרהמ"ח. אך לפ"ז אפשר שלוקין לרבא כיון דבלא הלאו מהני המכירה כיון דאינו ראוי להקרבה כמבואר בב"ק. והי"א שקרב שלמים נראה דדינו כשלמים דאינו עובר בלאו הזה דילפינן מואם בן הבקר כו' עיין סוף בכורות נראה דלגמרי דינו כשלמים ובפרט לרבא דסובר דמקיש לתמורה כ"ה דעושה תמורה לא יגאל והיכי דאינו עושה תמורה כו' ה"נ הי"א אינו עושה תמורה אם כן אינו בלאו דלא יגאל. ותמורת מעשר דג"כ נאכל לבעלים אפשר גם כן לספק אם עוברים על הלאו דלא יגאל כיון דקיימא לן אין תמורה עושה תמורה אך אפשר לחלק כיון דהעיקר עושה תמורה הבא מכחו הוי כעיקר אבל הי"א אף שהוא העיקר אינו עושה תמורה אף שזו נקרא ג"כ תמורה מכל מקום חילוק יש דהיא קריבה ותמורת מעשר אינה קריבה עיין בש"ס. ולענין לאכלו בקדושת מעשר פשוט הן תמורה והן הט' כיון דאין הנאה להקדש דינם כמעשר דאין נמכרין באטליז ולא נשקלין בליטרא אבל להי"א דנפדה והנאה להקדש נשקלין ונמכרים באטליז ככל פסהמ"ק ופשוט. ודע דאם נימא כמ"ש לעיל דתם שחוט עוברים ג"כ בלאו דלא יגאל על חלבו וגידיו ועצמותיו ועורו אפשר גם כן עובר דבש"ס אינו מבואר רק דחכמים לא אסרו זה ובש"ס מיירי לענין הבלעה והר"מ כ' ע"ז ג"כ חכמים לא אסרו למכור חלבו וגידיו כו' נראה דאם הוא מן התורה אפשר דגם דברים אלו בכלל הלאו. מכל מקום אפשר בעור וגידים ועצמות דבכה"ת כולה אינו בכלל בשר אפשר מן התורה מותר אך באמת כאן לא כתיב לשון אכילה אם כן כ"ה דאסור מן התורה גם אלו הדברים אסור מן התורה ומכל מקום צ"ע. ועיין ר"מ כאן פ"ו פוסק דאם עבר ועשר בזה"ז יאכל במומו ובנוב"י ת' חיו"ד סי' קפ"ט הקשה לו חכם א' הא מבואר בסוף בכורו' הא דתני ימותו מיירי בזה"ז דלא ישהה עד שיפול בו מום מחמת תקלות גיזה ועבודה הלכך כונסין לכיפה וימותו ע"ש בפירש"י והיאך פוסק הר"מ דיאכלו במומן. ועמ"ש לעיל בשם הלחם משנה דהר"מ פוסק כאביי אבל למאן דפוסק כרבא לקי על לאו זה וצ"ע השיעור על כמה לוקין או כזית או ש"פ כממון או כ"ש. וכן בחרמי כהנים לא נתפרש השיעור וצ"ע. ועיין בצל"ח פסחים דף צ' מה שתירץ לקושית המ"ל שהבאתי לעיל על הר"מ דמוכר שלמים לא עשה כלום הא פסק דקדשים קלים ממון בעלים הוא: