מנחת חינוך · סימן ש״ס, א׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

לעשר כו'. הדינים מבוארים בר"מ ה' בכורות מפ"ו עד סוף הלכה הנ"ל ונכתוב בקיצור. מ"ע מן התורה לעשר כל בהמות טהורות שנולדו לו היינו בקר וצאן והיאך מעשר יבואר אח"ז והמעשר הוא קודש ומצות מעשר בין תמימים הראויים להקרבה ובין בע"מ שא"ר להקרבה ועוד דברים שאין ראוים להקרבה כמבואר בה' איסורי מזבח ויש שא"ר להקרבה ואינם מתעשרין ויבואר כאן בעזהשי"ת. ואם המעשר ראוי להקרבה מקריבין אותו בבהמ"ק דמו וחלבו והבשר נאכל לבעלים ואין לכהנים בו כלום ואם הוא בע"מ נאכל לבעלים בכ"מ ונשחטים בכ"מ ואין לכהן כלום אך אסורים בגיזה ועבודה כשאר קדשים ונאכל בקדושת מעשר כאשר יבואר ודיני הקרבה הכל מבואר במעה"ק וגם דיני גיזה ועבודה נתבאר בה' מעילה וכאן נכתוב שרשי הדינים מה שמחויב במעשר ומה שפטור והיאך מעשרין. וכל הנחשבין בר"מ ה' א"מ שנפסלו להקרבה אף על פי שאינו בע"מ כגון רובע ונרבע מוקצה כו' נכנסין לדיר להתעשר מחויבים במעשר ואם יצא זה בעשירי ימתין עד שיפול בו מום ונאכל לבעלים כי פסולים אלו בלא מום אין נקרבים ואין נאכלים במדינה עד שיפול בהם מום כמבואר בש"ס ור"מ. והנה מדפרט הכלאים כו' וגם כתב דהכל נכנסין לדיר וכל איסורי מזבח נראה מדבריו דאף טומטום ואנדרוגינוס נכנסין לדיר להתעשר כת"ק בבכורו' דנ"ז טומטום ואנדרוגינוס ספיקא הוא וכאן בין זכר ובין נקבה מתעשרין לא כרשב"י דסובר דאינו מתעשר דברי' הוא וע' פ"ב כאן לענין בכור פוסק דטומטום ספק ואנדרוגינוס אינו קדוש ונגזז ונעבד גבי בכור מבואר דאינו משום ספק וער"מ פ"ג מהא"מ כתב ג"כ דטומטום ואנדרוגינוס לא מטעם ספק ולא משום מום לחוד רק משום ברי' ואפילו עוף דאין תמות וזכרות פוסל מכל מקום פסול טו"א. וע"ש בה"י דהמקדיש טו"א אינו קדוש כלל ועי' בפ"א מה' תמורה דאין נתפסין בתמורה ובלחם משנה שם ובה' אישות ובש"ס בכורות דמ"א ומ"ב. שוב ראיתי בתי"ט הקשה כאן על הר"מ למה אנדרוגינוס מתעשר. והנה אתנן ומחיר דנכנסין להתעשר אף שהם לקוח ומתנה דפטורים ממעשר יתבאר לקמן דיש לקוח שחייב ובכה"ג מיירי כאן. והנה חמשה א"מ שאין נכנסין לדיר וא"ח במעשר ואלו הם הכלאים וי"ד וטרפה ויתום ומחוסר זמן ומבואר בגמ' דהנהו חוץ מטרפה ילפינן משור או כבש כו' וילפינן בג"ש תחת תחת מקדשים ומה כאן פרט לטרפה כו'.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.