מנחת חינוך · סימן שנ״ז, א׳

לדון כו'. עיין ר"מ פ"ו ופ"ח מה' ערכין ואכתוב בקיצור כדרכי. האומר על איזה דבר מנכסיו הן קרקע או מטלטל אפילו אמר על כל נכסיו ה"ז חרם לבה"ב או חרם לשמים הרי אלו יפלו לבה"ב ונפדים בשווייהם ויפלו הדמים לבה"ב והנכסים יצאו לחולין ככל הקדש בה"ב ואין לו דין שדה אחוזה להתחלק לכהנים כי זהו דין בפ"ע ואם אמר בלשון חרם לבה"ב נפדים בכ"ע בשווייהם וגם הבעלים אין מוסיפין חומש כי לא נזכר בכתוב חומש עיין בערכין י"ד ומועלין בהן ככל קדשי בה"ב ואפילו אם לא אמר ה"ז או אילו לחרם בה"ב רק אמר הרי עלי מנה לחרם בה"ב אמירתו לגבוה כו' כמו הרי עלי מנה לבה"ב וכ"כ תוס' תמורה דל"ב הובאו דבריהם כאן במ"ל ועיין בתיו"ט כאן במשנה ו' בד"ה ריב"ב כו' כתב בשם הר"מ בפי' המשנה דתמורה ז"ל ואל יעלה על דעתך שיש הפרש בין אמרם קדשי בה"ב ובין אמרם חרמי בה"ב לפי שהשמות משונים והענין א' כו' נראה מדבריו דיש לו דין כל קדשי בה"ב ובדבר שצריכין חומש מוסיפין גם בחרם חומש לא כמ"ש לעיל וא"כ לכל הדברים שוים לענין העמדה והערכה ושאר דברים שאין נפדים בעוש"ק כמו הקדשות ושאר דברים המבוארים בר"מ חוץ מה שמפורש דשדה אחוזה אם החרים אותה נפדה בערך הקצוב בתורה ואינה מתחלקת לכהנים. וקצ"ע כיון דראינו דלזה אינו שוה לשון הקדש ולשון חרם וגם עוד לענין שיבואר אח"ז אם כן אפשר אינו שוה לשום ענין רק דבר שנתפרש דהוא שוה אם כן אפשר אינו מוסיף חומש וכן העמדה והערכה דכתיב בפסוק לשון מקדיש וצ"ע. ומבואר בש"ס ור"מ דלא יחרים כל נכסיו ול"ד כל נכסיו אלא כל מין שיש לו לא יחרים כל המין כגון כל שדותיו או כל עבדיו או כל בהמתו או כל מטלטלין ומוכח מקרא ומבואר בש"ס דילן דר"א סובר דאפילו בדיעבד אינו מוחרם ואין חולק עליו אך הר"מ סובר דדוקא לכתחלה אבל בדיעבד מוחרם דבתוס' פליגי רבנן על ר"א והלכה כרבנן ואינו מבואר בש"ס רק חרם אבל הקדש אינו מבואר והפסוק מכל אשר לו מאדם כו' גבי חרם כתיב וגם בר"מ כאן מבואר ג"כ בחרם ולא בהקדש אך הר"מ בפ"ח כאן הי"ג כתב לעולם לא יקדיש ולא יחרים כל נכסיו והעושה כן עובר ע"ד חכמים שהרי הוא אומר מכל אשר כו' השוה דין הקדש לחרם מסברא עיין בדבריו הנעימים. וא"י להחרים רק דבר שהוא שלו לגמרי כגון שדה אחוזה או מטלטלין או עבדיו אבל אין אדם מחרים בנו ובתו כו' וכן שדה מקנה א"י להחרים וילפינן בש"ס מבהמתו מה בהמתו שיכול למכרה לעולם כו' וכ"ה בר"מ כאן פ"ו הכ"א ומבואר אפילו חרמי בה"ב א"י להחרים ואינו מוחרם כלל ובמקדיש שדה מקנה קדוש ונפדה בשווייה עד היובל כמבואר בר"מ כאן פ"ד ויש חילוק בין הקדש לחרם דהוא מגזירת הכתוב עיין לעיל דהקדש קדוש אפילו בשדה מקנה וחרם אינו חל כלל בשדה מקנה. ודבר פשוט דחרם לבה"ב מהני שאלה לחכם ככל הקדוש בקדושת פה דמהני שאלה כ"ז שלא בא ליד גיזבר וכן מופלא הסמוך לאיש חרמו לגבוה חרם כמו כל הקדש לשיטת הר"מ מן התורה ולשיטת הראב"ד אפשר מדרבנן וז"פ. עכו"ם אם החרים לבה"ב או לשמים נראה דדינו כדין הקדש עיין ר"מ כאן פ"א ובלחם משנה ומ"ל ונראה דדינו כדין המקדיש. ומבואר בש"ס דערכין דכ"ח דכהנים ולוים אין מחרימין או מטעם דהחרמים שלהם או מטעם דכתיב אחוזת עולם וכ"ה בר"מ כאן הטעם דכתיב אחוזת עולם כו' וזה דוקא בחרמי כהנים כיון דיוחלט או מטעם דהוא שלו אבל בחרמי שמים הוא כקדשי בה"ב גם הכהנים יכולים להקדיש כמבואר בש"ס ובר"מ דכהנים ולוים מקדישין לעולם וגואלים לעולם וכן הר"מ כ' ד"ז דכהנים ולוים אינם מחרימין באמצע דיני חרמי כהנים אבל חרמי בה"ב פשוט דהרי הם כשאר הקדש שהכהנים יכולים להקדיש וז"פ. והנה בערכין כ"ט גבי ההוא גברא דאחרים לנכסיו בפומבדיתא כו' ע"ש ברש"י דפירש שם לתרווייהו פריך מהברייתא דאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן היובל כו' מבואר שם דדעתו דאף חרם בה"ב אינו נוהג בשדה של א"י רק בזמן היובל אבל בזמן שאין יובל אינו נוהג בשדה של א"י רק במטלטלין או בקרקעות שבח"ל נוהג תמיד. אבל דעת הר"מ וכ"נ דעת הרהמ"ח וכ"ד הראב"ד דד"ז דוקא בחרמי כהנים אבל בחרמי בה"ב נוהג תמיד עיין ר"מ כאן פ"ח ובלחם משנה ודינו כקדשי בה"ב דנפדה בד' זוזים וכבר ביארנו לעיל.