מנחת חינוך · סימן של״ו, א׳

שנדון בדין מקח וממכר כו'. דינים אלו מבוארים בר"מ הלכות מו"מ ובש"ע ח"מ וגם דיני שותפים ושלוחים מבואר בר"מ ה' שותפים ובש"ע ולכתוב דינים אלו ארוכים ורחבים מני ים והודעתי דרכי בח"ז כי דבר המבואר בראשונים ואחרונים אין דרכי להאריך בה רק אכתוב קצת להגיה בדברי הרהמ"ח ובקיצור דין קנין של כאו"א. הקרקעות יש בהם ד' קנינים כסף ושטר וחזקה וק"ס. כסף כיצד נתן לו פרוטה או ש"פ בעד הקרקע קנה הקרקע ודוקא ש"פ אבל פמש"פ אינו ממון בדיני התורה ואינו קונה ועי"ל פ' משפטים הבאתי דמה שמחולקים הסמ"ע והט"ז ר"ס ק"צ דדעת הסמ"ע דאינו קונה אלא בתורת שיווי המקח כגון שנתן לו הפרוטה על דמי הפרעון והשאר זקף עליו במלוה או שכל המקח אינו שוה אלא פרוטה אבל באם אינו נותן לו בשביל שיווי מקח אלא שנותן לו פרוטה שבפרוטה זו נשתעבדו שא"י לחזור בהם כמו שטר וחזקה וק"ס ל"מ דנלמד משדה עפרון ובעפרון היה דמי שווי השדה והט"ז השיג עליו דגם בכה"ג מהני ולעיל פלפלתי בזה. ולכאורה ד' הסמ"ע צ"ע דבאמת קנין כסף אינו נלמד משדה עפרון אלא משדות בכסף יקנו ע' קדושין כ"ו ובתו' עמדו בזה למה לא ילפינן משדה עפרון ותי' דשאני נכרי כו'. אם כן משדות בכסף כו' אפשר ש"פ כמשמעות כסף בכה"ת היינו כסף קנין אח"ז ראיתי בב"ח שהשיג עליו בזה. ודוקא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר אינו קונה בכסף דלא סמכה דעת הלוקח כו' וזה ג"כ מן התורה דבקנין צ"ל דוקא סמיכת דעת שניהם ובמקום דא' לא סמך דעתו אינו קונה מן התורה רק אפילו אם שניהם סמכו דעתם מכל מקום צריך קנין שגזרה התורה ובדברים בעלמא אין קוני' אבל אם עושים הקנין שציותה התורה קונים היכי דסמיכי דעתם ובמקום דלא סמכו דעתם ל"מ הקנין מן התורה כמו שמצינו גבי קדושי אשה לא סמכה דעתה ה"נ וז"פ. והנה בקונה מעכו"ם או עכו"ם מישראל ג"כ מן התורה הוי כסף קנין ע' קדושין דף י"ד ע"ב וב"ב נ"ד כתבו התוס' דילפינן משדה עפרון דעכו"ם קונה בכסף אך מבואר שם מחמת לא סמכה דעתא רק בשטר עיין ר"מ וח"מ סקצ"ד דינים המסתעפים ואין כאן מקומו. אבל מן התורה ג"כ קונה אצלם קרקעות בכסף כמו בישראל ונראה דגם עכו"ם בעכו"ם הקונה מועיל קנין כסף מה"ת. והנה כתבנו לעיל דכסף הוא דוקא בפרוטה או ש"פ ופמש"פ אינו קנין נראה דוקא בישראל מישראל צריך ש"פ בכה"ת אבל ישראל מעכו"ם דגבי עכו"ם פמש"פ ג"כ ממון כמבואר בסנהד' וכ"פ בש"ס אם כן קונה הישראל מאתו אף בפמש"פ וכן עכו"ם מעכו"ם דאצלם הוי פמש"פ ג"כ ממון וזה מבואר להדיא בעירובין דף ס"ב דשוכרין מן העכו"ם בפמש"פ כיון דהיא ממון אצל הנכרי ופשיטא דאין חילוק בין שכירות למכיר' ע"ש אם כן ה"נ עכו"ם מעכו"ם. אך ע' תוס' קדושין דף ג' ע"א ד"ה ואשה כו' בשם ר"ת דגמרינן משדה עפרון ובשדה עפרון כתיב כסף ואין כסף פמש"פ והתם עכו"ם הי' והוי כסף אף בפמש"פ והתוס' בעצמם בב"ב כתבו דקנין עכו"מ בכסף נלמד משדה עפרון אם כן נראה מדבריהם דגם אצל עכו"ם בעינן פרוטה ובאמת דבגמרא הנ"ל מפורש להיפך ושכירות וקנין הם שוים ואי אין קונים למה נקנה השכירות בפמש"פ. אך דהתו"ס אפשר ליישב אבל ד"ז אמת וכמבואר להדיא בש"ס. וע' מ"ל פ"ה מה' אישות נסתפק אם קידש אשה בדבר דלדידיה אינו ש"פ ולדידה ש"פ אי מקודשת דבתר דידה אזלינן והוי ש"פ א"ד כיון דלדידי' אינו ש"פ לא יהיב לה מידי ע"ש. וגבי מכירה נמי אפשר לספוקי בכה"ג אם אצל המוכר הוא ש"פ ואצל הלוקח נותן המעות אינו ש"פ אי קוני' בזה. אך מכאן יש הוכחה כיון דישראל קונה מעכו"ם בפחות מפרוטה דאצל העכו"ם הוי ממון אף דאצל ישראל הנותן לא הוי ממון מכל מקום קנה אם כן ה"ה ישראל מישראל דאצל המוכר המקבל ש"פ ואצל הלוקח הנותן אינו ש"פ קנה דבתר המוכר המקבל אזלינן וצ"ע בזה ללמוד מדינים אלו לדיני קדושין. ולפמ"ש דאזלינן בתר המקנה אם כן אם עכו"ם קנה אצל ישראל בפמש"פ אף דאצל העכו"ם הוי ממון מכל מקום כיון דאינו ממון אצל ישראל המוכר לא קנה הלוקח אך אין ראיה ברורה.