מנחת חינוך · סימן שכ״ו, ב׳

והנה מבואר בר"מ ה' כלאים א' הזורע כו' וא' המחפה כו וחיפה אותו בעפר לוקה משום זורע כלאים והוא ברייתא במ"ק וכאן לענין שביעית לא נתבאר בר"מ אם חייב על המחפה ע"ש במכות דכ"א מבואר דיש חורש כו' וחייב משום שמונה לאוין החורש כו' בשביעית וכלאים ובי"ט כו' ואמרינן שם דמחפה חייב משום זורע ע"כ חייב בכלאים ור"ל סובר דמחייב משום מקיים וע"ש בפירש"י דלהאי תנא חייב בשביעית משום חורש דסובר דחורש בשביעית לוקה. והנה לדעת הר"מ דחורש בשביעית אינו לוקה וגם מקיים כלאים אינו לוקה וע"כ המשנ' מחייב משום מחפה דהוי זורע וגם על שביעית חייב משום זורע אם כן מחפה חייב בשביעית אך אפשר דמשנה זו סובר דחורש חייב בשביעית אם כן אינו מוכח ד"ז דמחפה וע' רש"י דעל מנכש יותר חייב משום זורע ממחפה והר"ם סובר דעל מנכש א"ח אם כן כ"ש מחפה ויש לפלפל בסוגיא דמכות וברש"י שם. אך אח"ז ראיתי בשער המלך ה' כלאים פ"א דהרגיש במ"ש ומפלפל שם בסוגיא ע"כ א"ר להאריך. מכל מקום נראה דגם מחפה א"ח בשביעית דה"ל כשאר אבות ותולדות דא"ח בשביעית. ובה' שבת ג"כ בפרק הנ"ל אינו מביא הר"ם דין דמחפה אך אפשר דפשוט הוא וכ"ש ממשקה מים כו' ובפרט גבי כלאים כתב דחייב משום זורע כ"ש בשבת דחייב על כל תולדות וכ"ה בש"ס דמכות דחייב משום זורע אף בי"ט ע"ש אם כן גבי שבת כ"ש הוא ולא הוצרך הר"ם לבאר. וע' פסחים מ"ז רש"י ד"ה ושביעית פי' וחורש תולדה דזורע כו' ובאמת אתולדה א"ח בשביעית וע"ש בתוס' ד"ה ושביעית כתב למ"ד חורש בשביעית אינו לוקה מוקי במחפה ומחפה חייב משום זורע נראה דמחפה לאו תולדה היא וחייב בשביעית אך לע"ד כיון דהר"ם לא הביא כאן דין דמחפ' נראה דסובר דא"ח בשביעית משום מחפה והמשנ' אתיא כמ"ד לוקין על חרישה. ויש לפלפל עוד עיין בזה. והנה מ"ש דחרישה וזריעה אסורים ושאר מלאכות מותר היינו מן התורה דמדרבנן הרבה עבודות אסורי' עיין ר"מ ומס' שביעית. וכבר כתבנו דחרישה אסור מן התורה ול"ד בשביעית עצמה אלא הל"מ דבזמן שבהמ"ק קיים אסור לחרוש ל' יום קודם שביעית וחז"ל הוסיפו עוד זמנים מפסח ועצרת לשדה לבן ולשדה אילן ועשר נטיעות מפוזרות עד בית סאה חורשין בשבילן עד ר"ה וגם זה הל"מ כ"ה בר"מ פ"ג מש"ס דמ"ק וכר"י דהוא הל"מ ולא כר"ע דיליף מבחריש כו' אלא כר"י דהפסוק בחריש אמרינן מה חריש רשות אף כו' וילפינן דקצירת העומר דוחה שבת אך כ"ז היא הל"מ ודוקא בזמן המקדש ובזמן שאין בהמ"ק מותר בעבודת הארץ עד ר"ה כי כך קבלו הל"מ וצ"ע ד' הר"מ דפוסק כר"י אם כן הפסוק בחריש מיירי בשבת וכ"כ הר"מ התו"מ דקצירת עומר ד"ש וכר"י והיאך כתב כאן רפ"א דמצוה לשבות בשנת השמטה ומביא פסוק זה דבחריש. ובאמת לר"י לא מיירי הפסוק זה משמטה רק משבת ועיין בטעם המלך מ"ש בזה. וער"מ פ"ג חשב כמה מלאכות דאף בזמן המקדש היו מותרים בתוס' שביעית והטעם דהם לצורך פירות ששית וקצת מלאכות דאף בשמיטה עצמה אינם אסורים מן התורה לא גזרו חכמינו זכרונם לברכה בתוס' שביעית ע' פ"ב דשביעית ובר"ש שם. והנה כתבנו לעיל דתוס' שביעית ל"י ר"ע נפיק ליה מן בחריש ור"י סובר דהיא הל"מ בזמן המקדש אפ"ל דדוקא חרישה אסור בתוספת שביעית דכתיב בחריש וגם ר"י דסובר דהל"מ מעשר נטיעות ג"כ מבואר חרישה אם כן אפשר דוקא בחרישה היא גזירת הכתוב או הל"מ ל"י אבל לזרוע מותר עד ר"ה ובר"מ אין מבואר זה אך בסוף הפרק כתב דאף בזה"ז אין נוטעין כו' מ"ד יום לפני ר"ה ופחות מזה יעקור וד"ז אסור משום מראית עין כו' ואפשר דבזמן המקדש ג"כ אין איסור רק משום מ"ע אך בזה"ז ג"כ אסור או אפשר דבזמן המקדש אסור זריעה מן התורה דזריעה יותר חמור מחרישה והר"ם משמיענו דאף בזה"ז אסור משום מ"ע וד"ז עיין בר"ה דף ט' ע"ב ד"ה ומותר כו' דדעת ר"ת דאין תוס' שביעית מן התורה או הל"מ רק בחרישה ולא בנטיעה ע"ש באריכות וע"ש בדף י' ע"ב ד"ה שלשים ובע"ז דף נ' ע"ב ברש"י ותוס' ובר"ש פ"ב דשביעית ואין כאן מקומו לברר. ויש לחקור אי נימא דאין איסור זריעה בתוס' שביעית אפשר מותר לזרוע מן התורה עד ר"ה אף שתשרש בשביעית מכל מקום ה"ל כמו שבת וי"ט דמותר לעשות מלאכה עד חשיכה אף שהמלאכה נעשית בשבת פותקין מים כו' כמ"ש לעיל פרשת אמור. או אפשר כיון דכבר כ' דמצווים אנחנו על שביתת קרקעות בשמיטה וכה"ג בשבת אסור לב"ש משום ש"כ כמבואר בשבת דף י"ח ה"נ אסור השרשה בשמיט' מחמת שביתת קרקע. או אפשר דש"ק דאסרה תורה היינו הא דמפורש בקרא כגון זריעה וזמירה עוברים ג"כ על ש"ק אבל בשאר דברים אינו בכלל ש"ק דזריעה משמע זריעה דוקא ולא השרשה אם כן לא קאי כלל העשה דש"ק רק על זריעה וזמירה ולא השרש' ויש לפלפל הרבה בסוגיא דר"ה ואין כאן מקומו. ונוהגת מצוה זו בכל אישי ישראל ובאיזה מקום נוהג יתבאר אי"ה במצוה שכ"ח שם כתבו הרהמ"ח ודינו לכ"ד כלאו שיש בו מלקות חוץ מה שעובר בעשה כנ"ל: